יום שני, אפריל 28, 2025 | ל׳ בניסן ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

גזענות הפוכה: הלימוזינה בדרום תל־אביב

האמת צריכה להיאמר, בדיון על סוגיית הפליטים־מסתננים אין שכל, אלא התנהלות רגשית נטו. צבע העור והרצון האנושי הכן לעזור למסכן ולחלש מוביל להנחות יסוד אפריוריות לכל מי שעוסק בדיון; שופטים, עיתונאים ופוליטיקאים

ב־6 באפריל 1994 החלו בני ההוּטוּ ברואנדה לרצוח את בני הטוּטְסִי. בתוך כשלושה חודשים רצחו בני ההוטו יותר מ־800 אלף איש. רק מעטים מחוץ לרואנדה היו בקיאים בפוליטיקה המקומית שהובילה לטבח, ולכן לא היו יכולים לדעת עליו מראש. בתוך שבועיים הצליחו בערך שני מיליוני רואנדים לחצות את הגבול ולבקש את עזרת ארגוני הסיוע. שידורי הטלוויזיה הבינלאומיים החלו לשדר תמונות זוועה מהשטח, ותמונות של שיירות אינסופיות של אנשים הבורחים ממר גורלם נכנסו עמוק ללב, הממאן להאמין שמעשים כאלה יכולים להתרחש גם בשנות התשעים.

לאמיתו של דבר שיעור נכבד מן הפליטים כלל לא היו הנטבחים אלא הטובחים. זרם הפליטים סחף בתוכו גם את צבא ההוטו. עשרות אלפי רוצחים נמלטו בחסות עילת הפליטות אל עבר זרועותיהם הפתוחות של ארגוני הסיוע שחיכו להם בטנזניה ובבורונדי השכנות. בשל כך המשיכו מעשי הרצח גם בתוך מחנה הפליטים, ועדויות קשות של אחיות הרוצחות פצועים החלו לצוץ, אך הושתקו.

את התופעה הזאת תיארה העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן. היא הסבירה שכאשר מתחולל אסון הומניטרי בקרבת צוותי צילום, האירוע מקבל הבלטה תקשורתית הגורמת לעולם להתגייס בלי לברר את העובדות. כך, במקום לסייע לנפגעים, ארגונים רבים התגייסו לסייע דווקא לפוגעים. איש לא באמת התעניין להבין מי הבורח, מי הרודף ולמה כל זה קרה. ארגוני הסיוע הפטירו: "אנחנו לא מתערבים בפוליטיקה המקומית, אנחנו מושיטים סיוע לכולם". אך לאמיתו של דבר הסיוע הותיר בידי שבט ההוטו את היכולת להמשיך לפגוע בטוטסי ביתר שאת.

צילום: יוסי זליגר
אקס־טריטוריה שהחוק הישראלי לא חל בה. מסתננים בדרום תל־אביב. צילום: יוסי זליגר

בישראל 2020 מתרחשת תופעה דומה. השבוע פורסמו שתי ידיעות סותרות בכלי התקשורת: באחת פורסם שאריתראים וסודנים רבים מגיעים לפת לחם בשל משבר הקורונה, ובשל כך הוחלט בממשלה לשחרר להם כסף שהיה מיועד להיפדות רק כשיעזבו את הארץ. בידיעה השנייה פורסם שאזרחי אריתריאה בישראל תרמו לממשלתם 850 אלף שקל, לטובת מאבק במלחמה בקורונה במולדתם. וכאן שואל הבן התם: אם אלו פליטים שבורחים מהדיקטטורה באריתריאה, מדוע הם תורמים לה כסף? ואם הם יכולים לתרום למולדתם כסף – מדוע הם צריכים תרומות ממדינת ישראל?

האמת צריכה להיאמר, בדיון על סוגיית הפליטים־מסתננים אין שכל, אלא התנהלות רגשית נטו. צבע העור והרצון האנושי הכן לעזור למסכן ולחלש מוביל להנחות יסוד אפריוריות לכל מי שעוסק בדיון; שופטים, עיתונאים ופוליטיקאים כאחד מגבשים עמדה בעניין מתוך רגשנות טהורה, ובלא כל העמקה בנתונים. 38 אחוזים מהתמ"ג באריתריאה מגיע מכסף ששולחים תושביה הגולים במדינות העולם. ה"פליטים" הם בעצם צינור המזומנים הגדול ביותר של המשטר. אז למה שהצינור לא יוחזר אחר כבוד לבעליו? כי איש אינו רוצה להצטייר כגזען שמחזיר אנשים אל גיא ההריגה, גם אם אין שום גיא הריגה.

כך היה לפני שנתיים, כאשר ארגונים רבים, וכן רבנים חשובים בציבור הדתי, התגייסו כדי למנוע החזרת פליטים למולדתם – ולמותם, לטענתם. לא עזרו הנתונים שהעידו שאין אלה פליטים (רובם כלל לא הגישו בקשה להכרה כפליטים עד היום), ולא העובדה שכלל לא מחזירים אותם לארצם אלא למדינה בטוחה, בהליך שקיבל אישור גם מבג"ץ. כל אלה לא עזרו, היה צורך להציל את הפליטים המסכנים ממוות בטוח.

כתושב דרום תל־אביב ב־15 השנים האחרונות השקרים האלה אינם משכנעים אותי. אני רואה את שיירת הלימוזינות של המסתננים בכל חתונה, את בגדי הפאר לפני כל אירוע. אני יודע לקרוא את ההטבות שהם כבר מקבלים מהמדינה (בלא תשלומי מס בריאות, ותשלום מצחיק על מעונות יום של התמ"ת בלי מבחן הכנסה כלל). אני גם יודע להיכנס לוויקיפדיה ולברר מתי בפעם האחרונה הייתה מלחמה באריתריאה.

הגיע הזמן שהדיון הציבורי בסוגיה יעבור תהליך התבגרות מזורז ויתחיל לעסוק בעובדות ולא ברגשנות הנשענת על גזענות של ציפיות נמוכות. מדיניות צריכה להתקבל על סמך נתונים ולא מתוך שיח רגשני, מכיוון שאם לא נפעל כך נגלה יום אחד שבמקום לעזור לנפגע עזרנו לפוגע.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.