אחת התוצאות הקשות, לפחות מבחינה רגשית, של מגפת הקורונה, היא הגזרה על המשפחות השכולות לא לפקוד את קברי יקיריהן ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אבל כשבוחנים את כלל הנסיבות אי אפשר להימנע מהמחשבה שיש בגזרה הזאת, דווקא השנה, גם היבט חיובי. כך לפחות לא יצטרכו המשפחות לשמוע את המשפט הקבוע בדבר הצורך "להיות ראויים לקורבנם של הנופלים" מפי הפוליטיקאים שבמיוחד בשנה הזו עשו כל מאמץ כדי להפוך את הקלישאה הזו לשקרית.
קורבנם של הנופלים הוא הרי הנתינה הגבוהה ביותר שיכול האדם הפרטי לתת למען הכלל, נתינת עצם חייו. התרבות הישראלית כבר סיכמה, בצדק, שהמסקנה מכך לא צריכה להיות שמכאן ואילך לשאר השותפים בחברה אין זכות ליהנות מהחיים, ועליהם להקדיש כל שנייה מחייהם רק למען הכלל. לכך מתייחס המשפט הקבוע השני של תרבות השכול הישראלית: "במותם ציוו לנו את החיים". הוא אמנם איננו מדויק; המתים לא יכולים לצוות עלינו לחיות, אבל הם בהחלט אפשרו לנו את החיים; לכל אחת ואחד מהחיים כאן במדינה הזו, וגם למי שיחיו בה בדורות הבאים. רוצה לומר: המתים העניקו לנו את המתנה הנעלה ביותר שאדם יכול לתת לזולתו גם כדי שנוכל לשבת בבתי קפה, לראות הצגות וסרטים, ואפילו לנסוע מדי פעם לחו"ל. מאידך גיסא, "להיות ראויים לקורבנם" בהחלט אומר שנקבל על עצמנו לא לפעול נגד טובת הכלל. אם הם יכלו למסור אפילו את חייהם למען הכלל, מתבקש מאיתנו שנוותר על אינטרסים אחרים שלנו, פחותים בחשיבותם מעצם החיים, כדי לא לפגוע בכלל.
זו מחויבות שכל אחד מהחיים כאן מתבקש לה. אבל היא מחייבת במיוחד את האליטות למיניהן – מי שמתיימרות להנהיג את החברה הישראלית. בראש ובראשונה האליטה הפוליטית, שמחליטה בפועל את ההחלטות שיעצבו את החיים של כולנו. האם הפוליטיקאים שלנו יכולים להתבונן במראה ולומר בכנות, אפילו לעצמם, שהם עומדים במחויבות הזאת? האמת היא שלאורך כל שנותיה של המדינה היה פער בין קלישאות יום הזיכרון ובין מציאות החיים, אבל נראה שלא היה כפער הזה כמו באירועי השנה האחרונה, על שלוש מערכות הבחירות שלה ומה שקרה אחריהן.
למרבה הבושה, הפער הגדול ביותר מתגלם במעשיו של ראש המערכת הפוליטית, הלא הוא ראש הממשלה; בעצמו, כידוע, אח שכול. הוא לא רק הכריח את המדינה לעבור שלוש מערכות בחירות בעלות עצומה, מתוך התעקשות שהוא חייב להישאר ראש הליכוד אף שהיה ברור שאם יתפטר לא תהיה שום בעיה להרכיב מיד ממשלה. בסופו של דבר, גם אחרי שלוש מערכות הבחירות הוא עיכב את המו"מ לאחדות רק כדי לקבל ביטחונות שאפילו אם בג"ץ יבקש לפסול אותו, הפסילה הזאת תוביל לבחירות רביעיות. גם הסעיף בהסכם שמבטיח מעון ממלכתי ומימון ממלכתי של כל צורכי ממלא מקום ראש הממשלה לא נדרש כנראה על ידי בני גנץ.
אבל צריך לומר בכנות שלא רק נתניהו נדבק בנגיף החמדנות והאגואיזם. נדבקו כלל הפוליטיקאים שלא יכולים להעלות בדעתם ממשלה לישראל בלי שהם עצמם ישתתפו בה. ככל הידוע, בני גנץ הסתפק בתביעה לממשלה פריטטית, שוויונית במספר שריה בין הגושים. זו הייתה יכולה להיות גם ממשלה של 18 שרים, תשעה מכל צד. מי שגרם להפיכתה לממשלה מפלצתית היו אנשי הליכוד, שנתניהו ידע שהם יכולים לסלוח לו על שלושה כתבי אישום, אבל לא על השארתם מחוץ לממשלה. גם מפלגת ימינה, שבנושאים רבים דווקא מגלה עמדות ממלכתיות, שותפה לאותה מגמה. ראשיה אמנם טוענים שהם מתקשים להצטרף לממשלה בגלל עמדותיה, אבל יש רגליים לסברה שאם היו נמצאים תפקידי שר לכל ארבעת בכיריה – כולם כידוע זכאים לתפקידי שר מששת ימי בראשית – הם היו מוכנים להסתפק ב"השפעה מבפנים".
כל כך התרגלנו לאובדן הנורמות והבושה, עד שכשעולות טענות כאלה התגובה הרווחת היא: אל תהיה תמים, ככה עובדת הפוליטיקה בכל העולם. יכול להיות. אבל אם כך, לכל הפחות ראוי שהנהגת יד לבנים תבקש מכל נציגי הממשלה לכבד באי נוכחותם את טקסי הזיכרון ביום שלישי. הקלישאות על הצורך להיות "ראויים לקורבנם" לא צריכות להיאמר השנה אפילו מול בתי עלמין ללא קהל.
