בשבועות הקרובים תעבור מדינת ישראל תהליך שמתרחש אחת לשנות דור. בצל מגפת הקורונה וכחלק מהניסיון לחלץ את ישראל מהמשבר הפוליטי העמוק שהיא שרויה בו זה שנה וחצי, נוצר צורך לייצר שיטת ממשל חדשה. כך תקום כאן בקרוב ממשלה עם מבנה חדש לגמרי, שונה מכל מה שהכרנו, עם שם חדש: "ממשלת חילופים".
התקדים הכי דומה לאירוע הזה הוא חקיקת חוק הבחירה הישירה, אי אז בראשית שנות התשעים, אחרי כישלון "התרגיל המסריח". בניגוד למה שהיה אז, הפעם אין זה מהלך מכוון ומתוכנן לשינוי השיטה, שהוא תולדה של תנועה ציבורית רחבה. הרעיונות לשינוי לא נולדו במוחם של מחוקקים ותיקים או של מומחים למדע המדינה. היצור החדש, ממשלת חילופים, נולד בחדרי המשא ומתן, במוחם ובמקלדתם של משפטנים יצירתיים במיוחד שניסו לרבע את המעגל ולהושיב לשולחנה של ממשלה אחת שני אנשים ושני גושים שהיו שמחים מאוד להימנע מהשותפות הזו.
בתוך כשנה וחצי של אי יציבות פוליטית ובצל המשבר הכלכלי והבריאותי הגדול ביותר שחוותה ישראל זה שנות דור, לא היה כנראה מנוס מהרעיון של הקמת ממשלה דו־ראשית ודו־גושית. בשיטה החדשה שלנו ראש הממשלה לא יהיה ראש ממשלה לבדו, הוא יושבע לתפקידו יחד עם "ראש הממשלה החלופי", ובאותו מועד ממש. זו לא ממשלת הרוטציה שכיהנה כאן באמצע שנות השמונים, שהייתה בעצם שתי ממשלות רגילות עוקבות. הפעם אין אמון הדדי שההסכם בין הצדדים יקוים, ולכן נולד התפקיד החדש, ראש ממשלה חלופי, ונולדה ההשבעה המשותפת, כדי למנוע מראש הממשלה לסרב לפנות את כיסאו.
אך שינוי השיטה לא נעצר כאן, הוא עמוק הרבה יותר. מעתה, לאחר שיאושרו תיקוני החקיקה, ראש הממשלה יחלוק נתח מסמכויותיו עם ראש הממשלה החלופי. הוא כבר לא יוכל למנות שרים ולפטר אותם כפי שיחפוץ. שרי הממשלה יתחלקו לשני גושים וראש הממשלה יוכל למנות ולפטר רק את שרי הגוש "שלו". את שרי הגוש השני ימנה ויפטר ראש הממשלה החלופי. ראש הממשלה גם לא יחזיק בידו לבד את מושכות הרציפות השלטונית. בסדרת תרחישים עתידיים אפשריים, מי שיעמוד בראש ממשלת המעבר יהיה דווקא ראש הממשלה החלופי.
כל אלו אינם תיקונים קוסמטיים בשיטה אלא שינויים של מהות. אפשר לחלוק על התבונה מאחוריהם ואפשר לתהות אם לא נצטער על חלקם בדיעבד, כפי שקרה עם חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה אשר נפח את נשמתו פחות מעשור לאחר שנחקק. אולם, דבר אחד חייב להיות ברור: הגוף שבסמכותו לקבוע את שיטת הממשל וגם לשנות אותה הוא רק אחד, הכנסת. אמנם מותר לכנס אינספור כנסים אקדמיים סביב השאלה אם הכנסת היא רשות בעלת כובע אחד בלבד, מחוקקת, או שמא רשות בעלת שני כובעים – מחוקקת ומכוננת, כעמדתו של פרופ' אהרן ברק – אבל כל אלו הם פלפולים חסרי חשיבות. בסופו של דבר הסמכות לקביעת כללי המשחק נותרה במקום אחד בלבד, בבית המחוקקים שלנו. לכן מדאיגה כל כך הרוח שנשבה השבוע מבית המשפט העליון באופן מרומז וזכתה לביטוי גלוי מאוד בדבריהם של רבים מהפרשנים המשפטיים, שטענו שבג"ץ אמור להתערב ולבלום חלק ניכר מיוזמות החקיקה.
סדרת העתירות שהוגשו נגד ההסכמות בין גנץ לנתניהו היא מדהימה. כולן עוסקות במשהו שהוא עדיין בגדר ביצה שלא נולדה. גם אם נתניהו וגנץ הסכימו להגיש לנשיא 61 חתימות כדי שיטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה נתניהו, הדבר טרם קרה. וגם אם השניים הסכימו לחוקק חוקי יסוד חדשים כאלה או אחרים, מי שמחוקקת בסוף היא רק הכנסת. למרות זאת בית המשפט העליון נמנע מלעשות את הצעד המתבקש ולהשליך את העותרים מכל המדרגות. במקום זאת הוא בחר לרמוז להם שהשער פתוח, ולדרוש מהמשיבים לעתירות להגיב להן בתוך לוח זמנים קצר.
אם הסדק שנפער יהפוך לדלת פתוחה לרווחה, ייווצר כאן עוד תקדים קשה ומסוכן מאוד: ביקורת של בית המשפט העליון על פעולות הכנסת עוד בטרם התרחשותן. הדברים חמורים יותר משום שהנושא נמצא בלב סמכות הכנסת, קביעת שיטת הממשל. התערבות כזו תהיה שלב נוסף בהתפרקות מוסדות המדינה הדמוקרטיים מסמכויותיהם לטובת גוף חשוב אמנם, אבל בהחלט לא דמוקרטי, בית המשפט העליון.
מטרידה גם העובדה שבקרב כמעט כל הפרשנים המשפטיים בכל כלי התקשורת המרכזיים שוררת תמימות דעים שהתערבות כזו של בית המשפט העליון לגיטימית ואף רצויה. התערבות של בית המשפט בקביעת כללי המשחק הדמוקרטיים היא למעשה סופה של הדמוקרטיה. העיוורון של רבים מהמשפטנים לכך מעורר הרהורים נוגים על מידת מחויבותם האמיתית לרעיון הדמוקרטי.
הפיתוי הבעייתי של ימינה
עם חתימת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן, נעשה ברור שסוגיית עתידה של ימינה בקואליציה העתידית עומדת הפעם להיות נפיצה במיוחד. בין השאר משום שבקואליציה המיועדת יהיה קשה לימינה להשפיע, ועוד יותר מכך יהיה לה קשה לקבל מספיק תפקידים שיאפשרו לכל פלגיה של הסיעה הקטנה להיות מרוצים. לכולם ברור שהמפתח הנוכחי, שלושה תיקים בכירים מאוד (ביטחון, חינוך ותחבורה) לשישה חברי כנסת, אינו בר קיימא. אבל גם להסתפק בשני תיקים או שניים וחצי, שלפחות אחד מהם זוטר ממש, יהיה קשה לסיעה שיש בה לפחות שלושה ח"כים שמשוכנעים שמגיע להם להיות שרים בכירים.
הפתרון הפשוט מבחינת הליכוד הוא להשאיר את ימינה כולה באופוזיציה. אבל האפשרות הזו אינה נקייה מחסרונות. בליכוד של נתניהו לא אוהבים שמאגפים אותם מימין, ובטח לא אוהבים אופוזיציה מימין. גם מערכת היחסים עם המגזר הדתי־לאומי חשובה לנתניהו במידה מסוימת, ולכן קרע עם יורשי המפד"לניקים הוא לא האפשרות המועדפת. לנוכח המצב גלגלו בימים האחרונים בסביבתו מגוון רעיונות, ובהם המחשבה להביא לפיצול ימינה. פרץ וסמוטריץ' – בפנים, בנט ושקד (שבינם ובין ראש הממשלה כידוע לא שוררת אהבה גדולה) – בחוץ.
פיצול כזה עשוי לקסום לחלק מאנשי ימינה. הראשונים לשמוח יהיו מי שישבו בכורסאות עור הצבי שסביב שולחן הממשלה, ויזכו במשרות ובכיבודים מעבר לגודלם היחסי בתוך גוש הימין. אך ייתכן שגם מי שיישארו בחוץ עלולים לחשוב שזו הזדמנות טובה לבנות את עצמם לקראת התמודדות בעתיד כגוף פוליטי עצמאי. לכן צריך להזהיר: היתרונות שבפיצול הם מקסמי שווא, פנטזיה לא מציאותית.
בנקודת הזמן הזו עומדות בפני ימינה רק שתי אפשרויות – קואליציה, אופוזיציה. האפשרות השלישית, הפיצול, אינה קיימת למעשה. אם ימינה תתפצל, ולא משנה באיזה אופן, יש סיכוי רב שזו תהיה הקדנציה האחרונה לכל רסיסיה, שלאף אחד מהם אין קיום עצמאי – לא לאיחוד הלאומי ולבית היהודי, וגם לא לימין החדש. מה שלא עבד כשהימין החדש היה בשורה טרייה ומסעירה לא יעבור אחרי שבעת מדורי הגיהינום שעברו בנט ושקד בשנה וחצי האחרונות. האפשרות היחידה להענקת חיים מלאכותיים לרסיסים הללו היא הורדת אחוז החסימה, אך מי שמשלה את עצמו שכחול לבן והליכוד יאפשרו זאת בקדנציה הקרובה כנראה אינו מבין היכן הוא חי. לכן אין לימינה ברירה, היא חייבת להעביר את הקדנציה הקרובה ביחד, לקראת איחוד מלא בין חלקיה. זה לא יהיה קל ולא יהיה כיף, אבל אם חבריה חפצי חיים אין להם כל חלופה אחרת.
