כשרק התחיל כל משבר הקורנה, עוד חשבתי לעצמי: 'מה יכול להיות, מקסימום יהיו לנו בסך הכל כמה ימי כיף, כמה ימי חופש עם המשפחה והילדים. אולי נעשה קצת קולות של לימודים והכל יבוא על מקומו בשלום'. אז זהו שלא… מהר מאד הבנו שאנחנו במקום אחר לגמרי.
המנהל וההנהלה התעשתו, הקימו בית ספר וירטואלי והתחלנו ללמד והאמת, גם ללמוד. כולנו היינו צריכים ללמוד דברים חדשים, הרי מתי לאחרונה לימדנו ב- ZOOM? ואיך עובד באמת ה- google classroom? ובכלל, איך מלמדים כיתה בלי להרגיש את התלמידים באמת? ואיך שומרים על קשב כשהתלמיד נמצא בסלון ואחותו הקטנה שומעת שירים? והכי חשוב – איך שומרים על שיגרה מצד אחד ולא מעיקים מדי מצד שני, כי גם כך לכולם קשה ולא צריך להוסיף לאתגרים של כולנו.
ואז בבוקר אישתי התאפרה התארגנה ופשוט נסעה כרגיל לעבודה. בכל זאת אני מורה והיא מחויבת לעבודתה בבית החולים. שם היא נצרכת וחשובה הרבה יותר או בקיצור – עובדת חיונית.
רק אז גיליתי באמת מה זה ללמד מרחוק כשאתה נשוי לחיונית. במילה אחת ג׳אגלינג: להכין מטלות, לשמור על שיגרה ושפיות גם בכיתה האישית שלך, לנקות, לסדר, לבדוק מטלות, להכין לילדים ארוחת בוקר, להפריד בין האחים, להסביר לתלמיד איך להיכנס לכתה המקוונת, לחשוב על דרכים לשפר את הלמידה שתהיה מדויקת ולא מעיקה, ללמוד בעצמך כי אתה גם סטודנט, לראות סרטון מצחיק בוואטצאפ , לבדוק ולהזין ציונים, להיכנס למפגש כיתתי בשביל לראות את הפנים של כל התלמידים, להכין ארוחת צהרים, שוב לסדר ולנקות, לוודא שהילדים שלך עולים בזמן למפגש המקוון, לנקות קצת לפסח כי אין לך מושג אם אתה או היא עוד דקה נכנסים לבידוד ביתי, להכין עם הילדים את המטלות שלהם, כי מה לעשות גם להם יש מורים מקוונים, להתחיל לחשוב מה אתה עושה בליל הסדר? למצוא זמן לכוס קפה חיונית עם האישה החיונית שלך, לבנות לו"ז שפוי למשפחה, שיחה עם המתבגרת שאין לה קשר עם החברות כבר שבוע, לצאת עם הילדים לסיבוב כי אחרת הם יהיו משוגעים לגמרי, בקיצור, תקופה מעניינת ומאתגרת.
אבל ברור שגם דברים טובים יצאו מהאתגר הזה. קשה להרים את הראש מעל המים אבל כולנו מאוד מאוד מתאמצים. זה המרב שאפשר לעשות בתקופה זו.
עכשיו יש שמועות על הארכה של התקופה ההזויה הזאת עד סוף שנה או לפחות אחרי פסח ומתחילים כבר דיונים בצוות על איך מקיימים את טקס יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אין לי מושג מה יהיה באמת, אבל, בדבר אחד אני בטוח: אני בטוח שיש אנשים מסורים מאד שמנסים הכי טוב להיות עוגן לתלמידים ולמשפחות בתקופה של כאוס מוחלט. אני גאה להיות שותף לאנשים האלה, ולי זה מספיק.
הראל ורבר הוא מורה לאנגלית בישיבת אמי"ת עלי
