בלשון המעטה, השבוע החולף לא יהיה מאלה שהפוליטיקה הישראלית תתגאה בהם בעתיד. הרשימה השנייה בגודלה בכנסת, הטוענת לכתר השלטון, הצהירה בריש גלי על כוונתה להפר הבטחת בחירות מפורשת וברורה שבוע בלבד אחרי שניתנה. אם נתחיל לצטט כאן את ההזדמנויות הרבות שבהן ראשי רשימת כחול לבן התחייבו שוב ושוב לא להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, יכלה הטור והמה לא יכלו. מתברר שראש הממשלה נתניהו צדק כשטען בקמפיין הבחירות שאין לגנץ ממשלה בלי המשותפת. מי שטעו היו כמחצית ממצביעי כחול לבן, המתנגדים להקמת ממשלה שתתבסס על הרשימה המשותפת, אבל האמינו לגנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי כשהבטיחו להם שדבר כזה פשוט לא יקרה.
טענת הנגד של ראשי כחול לבן היא שקיום ההבטחה הזאת משמעו הפרתן של אחת משתי הבטחות אחרות: או הפרת ההבטחה שלא תהיינה בחירות רביעיות, או הפרת ההבטחה שלא לשבת בממשלה בראשותו של בנימין נתניהו (מאחר שברור שהליכוד לא יסכים להצטרף לשום ממשלת אחדות שבה נתניהו לא יעמוד בראשה, לפחות בשלב הראשון). לוגית הם צודקים. בלי התמיכה של הרשימה המשותפת, האפשרויות היחידות על השולחן הן ממשלת אחדות תחת נתניהו או בחירות רביעיות, (שכלל לא בטוח אם אפשר יהיה לערוך אותן בצל משבר הקורונה).
אם זהו אכן הניתוח הנכון, אזי הזדמן לנו כאן מבחן אידיאולוגי מרתק. מצב שבו אין מנוס מלהפר הבטחה, והשאלה היחידה היא איזו הבטחה להפר, יכול להעניק לנו אמת מידה באשר לעולמו הערכי של אדם – או במקרה שלנו, של מפלגה.
שלוש כפות יש למאזניים המיוחדות שנוצרו כאן, שלוש ברירות. ברירה א': מתן לגיטימציה לראש ממשלה נאשם בפלילים. חשוב להדגיש, אין זה סתם חשד, אבל גם לא מדובר בראש ממשלה מורשע. החוק מאפשר לנתניהו להיות ראש ממשלה, גם אם אין זו סיטואציה אידיאלית למדינה נורמלית. ברירה ב': מערכת בחירות רביעית ברציפות, שתביא את השיטה הדמוקרטית הישראלית למשבר עמוק שספק אם אפשר להתגבר עליו. ברירה ג': הקמת ממשלה שתהיה תלויה בתמיכתה של רשימה שמטרתה היא חיסול אופייה היהודי של מדינת ישראל. לא מדובר בשאלת החלת הריבונות בבקעה או ביו"ש: על הפרק יעמדו חוק הלאום, חוק השבות, זכות השיבה ועוד ועוד. אף אם אלו מן הסתם נושאים שלא יחול בהם שינוי מיידי, על המדיניות הביטחונית של ישראל הממשלה הזאת בוודאי תשפיע. הרי איש לא חושב ברצינות שמדיניות הממשלה לא תושפע מהעובדה שהיא מתבססת על תמיכת מפלגה שעומדת בכל הזדמנות לצד אויבי ישראל.
פרופ' ג'ונתן דייוויד היידט הוא פסיכולוג חברתי יהודי־אמריקני ומרצה מוערך באוניברסיטת ניו־יורק. היידט עוסק בענף מסקרן מאוד של הפסיכולוגיה החברתית: פסיכולוגיה של המוסר. אחת האבחנות המעניינות שלו היא שכולנו, ימנים ושמאלנים, מעוניינים להיות מוסריים. אולם, מוסר של ימנים (שמרנים) ומוסר של שמאלנים (ליברלים) לא מורכב מאותם "רכיבים". מוסר שמאלני מורכב מהימנעות מפגיעה בחלש ומהגינות. מוסר "ימני" מורכב גם הוא מהימנעות מפגיעה בחלש ומהגינות, אולם יש לו עוד שלושה רכיבים: נאמנות, סמכות וטוהרה.
התיאוריה מעמיקה מכדי שיהיה אפשר למצות אותה בכמה שורות בעיתון, אך אפשר להסתפק בכך: המוסר השמאלני הוא אינדיווידואלי מטבעו, ומבוסס על האוטונומיה של הפרט. המוסר הימני הוא קהילתי, קבוצתי. לכן, למשל, רכיב ה"נאמנות" חזק מאוד במוסר הימני ונעדר לחלוטין מהמוסר השמאלני. אדם ימני רואה בנאמנות לקהילה שלו, לשבט שלו, או לעם שלו, ערך שהוא קודם כול מוסרי. בעבורו, מי שאינו נאמן לעמו, ואינו מבחין בין בני עמו לבין בני עמים אחרים, הוא אדם לא מוסרי. זאת בשעה שבעבור השמאלני כל אבחנה בין בני עמים שונים היא חסרת תוקף מוסרי, וממילא אינה יכולה לעמוד מול שום ערך מוסרי אחר. שייכות לאומית שבאה לידי ביטוי במאכלים ייחודיים או בסגנון לבוש – זה נפלא ורב־תרבותי לעילא. אבל אם השייכות הזאת מתנגשת עם האוטונומיה של הפרט – נניח, כשמדברים על נישואי תערובת – אז האוטונומיה של הפרט מנצחת מיד, בלי קרב.
בתוך רשימת כחול לבן, שהתיימרה להפוך לביתם של מצביעי "ימין רך" רבים, יש רק שני חברי כנסת שהימניות שלהם היא תפיסת עולם ערכית־מוסרית עמוקה
החלטת כחול לבן לבחור דווקא בהפרת ההבטחה שלא להקים ממשלה המבוססת על תמיכת הרשימה המשותפת (ובל"ד בתוכה) היא בראש ובראשונה עדות לגישה המוסרית־ערכית של הרשימה. כפי שאמר נתניהו עשרות פעמים: כחול לבן זה שמאל. לאו דווקא שמאל במובן הטריטוריאלי, שמאל במובן הערכי. מי שבעיניו הישיבה בממשלה שמבוססת על תמיכת הרשימה המשותפת בעייתית פחות מישיבה בממשלה בראשות נתניהו אומר בכך משהו ברור מאוד על העולם הערכי שלו. זה לא עניין גזעני. גם ימני יכול בהחלט להקים ממשלה שבנויה על רוב שחלקו מורכב ממי שאינם בני עמו. אבל הוא לעולם לא יהיה חלק מממשלה שבנויה על רוב שחלקו מורכב ממי שתומכים באויבי עמו. כי מבחינתו הנאמנות לעם אינה עניין של פולקלור, אי שם בין גפילטע־פיש לחריימה, אלא בראש ובראשונה עניין מוסרי.
מוזר לגלות שבתוך רשימת כחול לבן, שהתיימרה (וגם הצליחה טכנית) להפוך לביתם של מצביעי "ימין רך" רבים, יש רק שני חברי כנסת, יועז הנדל וצבי האוזר, שהימניות שלהם היא תפיסת עולם ערכית־מוסרית עמוקה.
לא לעולם נתניהו
אחרי שרשרת עיכובים ייפתח ביום שלישי, ככל הנראה, משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא בטוח שנתניהו עצמו יהיה באולם, ובכל מקרה שום דבר רב ערך לא יקרה בדיון הזה. אמנם קוראים לכך "הקראה", אבל אל תהיו במתח. לא יקראו שם כלום, ודאי לא את כתב האישום הארוך והמורכב נגד נתניהו וכל שאר הנאשמים בפרשיות שהוא נאשם בהן. הדבר העיקרי שיקרה בדיון הוא שהשופטים, יחד עם עורכי הדין, יפתחו יומנים ויקבעו את אבני הדרך המרכזיות של המשפט מבחינת לוח הזמנים. יהיו שם גם קצת ויכוחים בענייני מסירת חומרי חקירה, ואולי תצא איזו כותרת או שתיים, ועדיין, אל תצפו לגדולות ונצורות.
ועם כל זה, מבחינה סמלית זה אירוע חשוב מאוד: רכבת המשפט של נתניהו יוצאת לדרך. עם צאתה של הרכבת הזאת לדרך, שעון החול של הקריירה הפוליטית של נתניהו מתהפך, והחול מתחיל לאזול. זה ייקח אולי חצי שנה, אולי שנה, אולי יותר מכך, אבל במהות – הסיפור נגמר. יש כאלו שזה יעציב אותם, יש כאלו שישמחו, אבל זה כבר לא משנה. לכן הגיע הזמן שבליכוד יתעוררו. אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו נתניהו הוא מלך ישראל לעולם ועד.
אחרי משבר הקורונה יגיע גם משבר סוף כהונתו של נתניהו (יש לקוות שלא לפני תום משבר הקורונה). אם איננו רוצים שהוא יהיה משבר קשה מדי, כדאי שבכירי הליכוד יתחילו לעסוק כבר בקרוב בשאלת היום שאחרי נתניהו. לא במטרה להאיץ את הדחתו, אבל בהחלט במטרה לא להיות מופתעים וחסרי עתודת הנהגה כאשר זה יקרה.
