נכון לאמצע השבוע, אלפי משפחות המקבלות בכל חודש סיוע בסך 500 שקלים לרכישת מצרכי מזון, טרם קיבלו את הסיוע החודשי. הכאוס הפוליטי, שאיננו מאפשר העברה סדירה של תקציב המדינה, פוגע קודם כול בפרויקטים תוספתיים כדוגמת המיזם הלאומי לביטחון תזונתי, ואת המחיר משלמות המשפחות הנזקקות.
המיזם לביטחון תזונתי מופעל כבר שלוש שנים על ידי ארגון 'אשל ירושלים', ג'וינט ישראל ולקט ישראל. במסגרת המיזם, כ־11 אלף משפחות ב־35 רשויות מקומיות מקבלות בכל חודש סיוע כספי כדי לרכוש מצרכי מזון, לרבות פירות וירקות. הסיוע ניתן על פי מבחן זכאות הכולל קריטריונים כגון הכנסה פנויה, הוצאות חיוניות, חובות וגודל המשפחה. בירוחם, למשל, 95 משפחות מקבלות את הסיוע הזה. חלקו ניתן להן באמצעות תווי קנייה במרכול המקומי, וחלקו באמצעות חבילה של מוצרי מזון. הסיוע הכספי אינו מאפשר למשפחות לרכוש באמצעותו דברי מותרות, אלכוהול או סיגריות, אלא רק מוצרי מזון בסיסיים. כדי לשפר את מצבן הכלכלי של המשפחות לטווח ארוך, המיזם כולל לא רק סיוע כספי אלא גם ליווי והדרכה בסדנאות תזונה וכלכלה נכונה. המיזם אמור היה להתרחב בשנה הנוכחית ולסייע למשפחות נוספות, אך כאמור כרגע הוא מוקפא בגלל המציאות הפוליטית.
חשבתי השבוע על המיזם הזה, גם בעקבות דברים שצוטטו בשבוע שעבר בטורו הכלכלי של שכני לעיתון דרור מרמור. בטור הובאו דברים שאמרו שמואל סלבין והלל גרשוני בפאנל שהתקיים בישיבת הר עציון בנושא הצדקה במדינת ישראל. סלבין, על פי הציטוטים בטור, טען שצדקה אינה צריכה להיות ממלכתית, וכי מי שצריך לדאוג למשפחות העניות הן הקהילות. גרשוני העניק תוקף תורני לדבריו של סלבין ואמר שקרן קהילתית יעילה יותר מסיוע של המדינה. גרשוני גם טען שכדי להגדיל את עוגת הצדקה, יש להפחית את המיסים ממעמד הביניים.
מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019, שפרסם השבוע המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעיד שדבריהם של סלבין וגרשוני משקפים את עמדותיהם של רבים בציבור הדתי. בשאלת גובה המיסים והרחבת שירותי המדינה, עלו תוצאות מעניינות. בעוד רוב החרדים והדתיים תומכים בצמצום שירותי המדינה ובהפחתת המיסים, בקרב החילונים והמסורתיים הרוב מעדיפים מיסים גבוהים ושירותים נרחבים של המדינה.
הסבר הגיוני להבדל הזה הוא שהתומכים בהעברת התמיכה מהמדינה לקהילה, הם אנשים שחיים בקהילות. רוב החרדים והדתיים־לאומיים משתייכים לקהילות שמסוגלות להעניק רשת תמיכה לחבריהן בשעת הצורך. למי שחי בקהילות כאלו קל לטעון שהקהילה היא שצריכה לסייע לנזקקים בתוכה. אבל מה לעשות ובמדינת ישראל לא כולם משתייכים לקהילות חזקות? מה יעשו משפחות נזקקות בקריית־מלאכי, במגדל־העמק או ברהט שאינן מחוברות לקהילה תומכת?
לכאורה, לשם כך קיימת הרשות המקומית, אלא שגם לרשויות המקומיות אין תמיד היכולת להעניק את הסיוע המתבקש. רשויות חזקות שהתברכו בשטחים ונכסים מניבי ארנונה ובאוכלוסיות מבוססות, בהחלט יכולות לשמש תחליף לקהילה חזקה ולתמוך במשפחות הזקוקות לעזרה בתחום שיפוטן. אך במדינת ישראל יש גם רשויות חלשות, ורבות מהן אינן אשמות במצבן הכלכלי. לרשויות הללו אין שטחים ונכסים מניבים, ומשום שיש בהן דיור ציבורי או אפשרות לדיור זול, המדינה מכווינה אליהן לאורך השנים אוכלוסיות חלשות מבחינה כלכלית. לרשויות הללו אין יכולת תקציבית להיות קהילה חזקה ותומכת בעבור כל המשפחות הנזקקות המתגוררות בתחומן. אי אפשר להשוות רשות מקומית מבוססת, שחמישה אחוזים מתושביה מקבלים סיוע ממחלקת הרווחה, לרשות חלשה ששלושים אחוז מתושביה זקוקים לתמיכה.
מובן שלא צריך להקצין לצד השני ולהשליך את כל חובת הסיוע לחלשים על המדינה. גם מבחינה תורנית, הסיוע הממשלתי אינו פוטר את היחיד ואת הקהילה מחובת הצדקה. ובכל זאת, במציאות חברתית שבה חלקים גדולים מהאוכלוסייה אינם משתייכים לקהילה תומכת, אי אפשר לפטור את המדינה מכל אחריות ולהסתמך רק על צדקה קהילתית.
לא עדתי
איתמר בן־גביר טוען בשבועות האחרונים שההתנגדות של הפוליטיקאים הדתיים לשילובו באיחוד מפלגות הימין נובעת מגזענות עדתית והתנשאות אליטיסטית. בריאיון לגלי צה"ל האשים כי לאנשי הבית היהודי יש בעיה עם העובדה שהוריו עלו מכורדיסטן, ובמאמר שפרסם בעיתון זה בשבוע שעבר טען שמדבריו של השר סמוטריץ' כלפיו "עולה ריח רע מאוד של התנשאות, פטרונות ויוהרה".
בציונות הדתית אכן יש לעיתים תופעות של התנשאות, וחלקן גם נושאות אופי עדתי, אבל הניסיון של בן־גביר לטעון שזה מה שעומד בבסיס היחס לאנשי עוצמה יהודית הוא ניצול ציני מכוער ושקרי של תופעות חברתיות פסולות. בן־גביר מעדיף שנשכח את היחס השלילי שקיבל מורו ורבו, הרב מאיר כהנא האשכנזי, מהרוב המוחלט של הציונות הדתית. הוא גם יודע היטב שהמתנגדים לשילובו באיחוד מפלגות הימין מתנגדים באותה עוצמה בדיוק לשילובם של ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, האשכנזים למהדרין. נוח לבן־גביר להפוך את סוגיית היחס למפלגתו לנושא עדתי וחברתי, כדי להתחמק מהדיון האידאולוגי.
למרות עשרות הזיכויים שצבר בבתי המשפט, לבן־גביר עדיין עומדות הרשעות בהתפרעות, השחתת מקרקעין, הפרעה לשוטר, החזקת חומר תעמולה לטובת ארגוני טרור, הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור.
גם אם אכן שינה את סגנון התנהגותו, בן־גביר עצמו טוען בתוקף שלא שינה במאומה את עמדותיו. הוא עדיין מחזיק ביחס קולקטיבי עוין כלפי כל ערביי ישראל באשר הם, ובעמדות לא ממלכתיות כלפי צה"ל והמדינה. אמנם מדובר בעמדות שהוכשרו מבחינה חוקית ומייצגות עשרות אלפי אזרחים, ובכל זאת, מותר להתנגד נחרצות לשילובם של מחזיקי עמדות כאלו ברשימה המזוהה עם הציונות הדתית.
לאור העבר הלא רחוק, מותר גם לחשוש שנציגי עוצמה יהודית בכנסת יגרמו בהתנהלותם לחילול השם. במקום לברוח למחוזות הקלים של האשמה בהתנשאות ובגזענות, עדיף שבן־גביר יתמודד עם הטענות על התנהגותו הפרובוקטיבית ועמדותיו הקיצוניות.
