הביפר שלי משמיע את אותו צפצוף דחוף, ולא משנה מה אירע. באותו אחר הצהריים הייתה זו קליניקת קדם־ניתוח מקומית, שאמרה שמטופלת שלי, לילי בת ה־80 ומשהו, נבדקה באק"ג "רק כדי שנהיה בטוחים" לפני הליך מזערי. הם דיווחו שהאק"ג היה קצת לא פעיל, ושאלו אם אוכל להסתכל. לילי הרגישה בסדר. אין כאבים בחזה. אין בעיות נשימה. אך כעת, לאחר שנמצאה תוצאה לא סדירה, עוכב הניתוח.
אחרי תוצאת בדיקת דם גבולית אחת, כמה שיחות טלפון ביני ובין לילי ובין המרדים, 14 התכתבויות דוא"ל, ביקור במשרד ובדיקת לחץ רגילה לחלוטין, לילי (וליבה) היו במצב בריאותי מעולה. עם זאת, היא הייתה פחות בריאה ובמצוקה גדולה יותר לאחר כל הצרות שעברה. וזו הייתה תוצאה טובה יחסית.
"אם אתה נותן לעכבר עוגייה", ספר הילדים הקלסי של לורה נומרוף, הוא סיפור אזהרה על ההשלכות של החלטה אחת תמימה. נתת לעכבר את העוגייה. באופן טבעי, הוא ביקש כוס חלב. כעבור כמה זמן העכבר עובר לגור איתך וצופה איתך בנטפליקס.
הדפוס הזה מוכר לרבים מאיתנו, רופאים וחולים: בדיקה רפואית מביאה לשרשרת של שיחות טלפון, ביקורים במרפאה, בדיקות וטיפולים. כל צעד לבדו הוא הגיוני, אפילו בלתי נמנע. ובמובן מסוים, כך אמורה הבדיקה הרפואית לעבוד. אך שום בדיקה אינה מושלמת, ולכל בדיקה יש פשרות – כולל תוצאות שגויות וממצאים מקריים. יש כמה בדיקות (כמו של לילי) שאנחנו יודעים שהן בעלות ערך נמוך – כלומר, יש להן תועלת מזערית במקרה הטוב.
וכך, הנזקים משרשרת טיפולים כזאת – המחיר, הזמן, הלחץ, הכאבים מביופסיות מיותרות ואבחון היתר – יכולים לעלות על כל היתרונות, במיוחד כאשר שרשראות הטיפול הללו נובעות מממצא בלתי צפוי שלא היה צורך בבדיקתו מלכתחילה.
אחד מעמיתיי כבר לא זוכר מה עורר את בדיקת ה־CT הראשונה של הבטן של המטופל שלו לפני כמה שנים, אבל הוא לא יכול לשכוח את מה שקרה לאחר מכן. בסריקה נראתה מסה קטנה ובלתי־מוגדרת בכליה. בדיקת MRI ואז ביופסיה כואבת היו מעורפלות באותה מידה. אז מנתחים החליטו להסיר את המסה – ואיתה את הכליה – ורק אז גילו שמדובר בנתח שומן לא מזיק. הסוף ההרסני: הכליה שנותרה הפסיקה לתפקד זמן קצר לאחר מכן.
כאשר הצוות שלנו סקר רופאים ברחבי ארה"ב על שרשראות טיפול בעקבות ממצאים מקריים, גילינו עד כמה סיפורים כאלה נפוצים. כל 400 הרופאים שענו לסקר שלנו פרט לשניים ראו שרשראות בדיקות כאלו, ורובם אף חוו אותם כחולים או כבני משפחה של המטופלים. שיחות מעקב, בדיקות חוזרות וביקורים במרפאה לאחר ממצאים מקריים היו דבר שבשגרה. מרבית הרופאים ראו ששרשראות בדיקות כאלה מובילות לבדיקות פולשניות, לביקורים בחדרי מיון ולאשפוזים.
הרוב אמרו לנו שהשרשראות הללו גורמות נזק למטופליהם – כולל פסיכולוגי, כלכלי ופיזי – כמה פעמים בשנה לכל הפחות. גם הרופאים עצמם נפגעו. רובם חוו בזבוז זמן ומאמץ, תסכול או חרדה, במיוחד בקרב רופאים שעובדים באזורים כפריים.
שרשראות כאלה נפוצות מכיוון שממצאים מקריים נפוצים. עם סינון נרחב (כולל סריקות בעלות ערך נמוך, מכף רגל ועד ראש) ושיפורים בטכנולוגיה, סביר יותר ויותר שבדיקות מעבדה והדמיה ימצאו חריגות קטנות, שלעיתים קרובות אין להן השלכות. ברגע שבדיקה נערכה, קשה להתעלם ממנה.
בחלק מהממצאים הללו אין לרופאים מחקר שינחה אותם באיזו תדירות הם עלולים לגרום לבעיות, או מה לעשות הלאה. גם כאשר יש לנו מידע כזה, אנו משתכנעים לעיתים קרובות שעדיף לעשות יותר מפחות. אחרי הכול, רופאים נבחרים ומאומנים להיות יסודיים, למצוא את "התשובה".
כאשר תואר בפני רופאים תרחיש היפותטי על מעקב אחר גוש בריאה, מרבית הרופאים שנסקרו אמרו שיתעלמו מהנחיות מבוססות ראיות, שממליצות לא לערוך בדיקות נוספות אם דו"ח הרדיולוגיה יקבע כך. כמעט מחצית מהרופאים שהורו על בדיקות נוספות כדי לעקוב אחר ממצא מקרי לא חשבו שיש בהן צורך רפואי, אך אמרו שהרגישו שהם פועלים לפי הנורמות של הקהילה הרפואית או מתגוננים מפני תביעה אפשרית.
מתברר שאנו זקוקים גם לדרכים טובות יותר לנווט בתוך שרשראות של בדיקות משעה שהן מתחילות. החולים יצטרכו להתפשר על הבנה מושלמת של הבדיקות. והרופאים יידרשו למסגר את התוצאות היטב בהקשרן, ולעבוד עם המטופלים כדי להחליט על הצעדים הבאים לפי העדפותיהם.
אם נרחיב את האנלוגיה הרבה יותר מדי: לעיתים קרובות יש לסרב לתת לעכבר את העוגייה. בפעמים אחרות יש להימנע מלתת לו את כוס החלב. רק לעיתים אפשר לתת לו להוסיף פרופיל לחשבון הנטפליקס שלכם.
אישאני גנגולי היא מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד
תרגום: אלחנן שפייזר
