בעקבות שחרור ירושלים ושיקום הרובע היהודי הוטלה על החברה לשיקום ופיתוח הרובע המשימה לפנות כ־5,500 תושבים מוסלמים שהתגוררו בתחומי הרובע היהודי. חלקם בנכסים שנתפסו על ידם עוד קודם לנפילת הרובע, וחלקם לאחר נפילתו. התושבים פוצו והועברו למגורים בצפון העיר.
אחת המשפחות שפונו, משפחת בורקן, שהתגוררה בתחומי הרובע היהודי משנת 1947, ביקשה להשתתף במכרז לרכישת הבית שבו גרה. בקשתה סורבה, שכן תנאי המכרז דרשו שירות בצה"ל. המשפחה עתרה לבג"ץ, בטענה לפגיעה בערך השוויון.
העתירה נדחתה בידי השופט מאיר שמגר, ופסיקתו ראויה ללימוד גם בימינו. בלי להתבלבל קבע שמגר כי האינטרס של המדינה לאפשר רק ליהודים לרכוש נכסים, כדי להחזיר את עטרת הרובע ליושנה, הוא אינטרס לגיטימי ואינו פוגע בערך השוויון.
"מששוחררה העיר העתיקה במלחמת ששת הימים", כתב שמגר, "החליטה הממשלה על החזרת עטרה ליושנה, היינו על שיקומו של הרובע וקימומו מהריסותיו ועל אכלוסו באוכלוסייה יהודית, כדי שישוב וישתבץ מחדש בפסיפס של יתר הרובעים העדתיים אשר בעיר העתיקה, כפי שהיה במשך מאות רבות של שנים עד לגירוש האוכלוסייה היהודית על ידי הירדנים בשנת 1948… מאחר ומדובר על מערכת עובדות מיוחדת במינה, היינו על שיקומו של אתר היסטורי ולאומי, כשמו וכמהותו – תוך שמירת אופיו וזהותו, ובמידה לא מועטה תוך שחזורו – אין תימה שהמשיבה לא ראתה מקום למכור לעותר דירה ברובע, והיא רשאית הייתה לנהוג כן".
ואולם שמגר לא הסתפק בכך, והוסיף אמירות חשובות בדבר האינטרסים העומדים מאחורי טענות העותר, אשר התנגד למכירת נכסי מקרקעין ממוסלמים ליהודים: "חזקה עליו (על העותר) מצוות חכם הדת המוסלמי שעמו נועץ שראה בכך מעין מכר מקרקעין ליהודי, ומעשה כזה אסור". וכן: "שיקומו של הרובע היהודי בעיר העתיקה הוא כצנינים בעיניו (של העותר), כפי שהיה בעיני רבים ואדירים שניסו מדי פעם, על פי רוב ללא הצלחה יתרה, למנוע את ישיבתם של יהודים בירושלים".
לא זו אף זו, שמגר התייחס למקורות המימון של העותר ולאינטרסים שלהם: "מכאן גם, ככל הנראה, מדוע קיבל העותר תמיכה כספית מקיפה ביותר מידי אגודה, אשר יש מבין פעיליה הגורסים כי פָסק קיומו של עם ישראל, והכנסייה הנוצרית היא שבאה בנעליו".
מסקנתו של שמגר הייתה נחרצת: "זכותו (של העותר) לדבוק במחשבתו ואמונתו, אולם אין הוא יכול להלין על כי רשויות מדינת ישראל אינן נכונות לאמץ גישה זו, ולפעול על פי מסקנות ההתפרקות וההתבטלות העצמאית (העצמית) המתחייבות ממנה".
על כך הוסיף דברים שהם בבחינת הדרכה נחוצה גם בזמננו: "טעמיו של העותר – יהיה לבושם אשר יהיה – אינם מעוגנים באיסורי האפליה האישית הפסולה, אלא סבים למעשה על השאלה אם זכאים לשקם את הרובע היהודי כשמו וכמהותו, או שמא חובה עתה על רשויות השלטון להבליע ולהטמיע סימני ההיכר (היהודיים) של הרובע".
הנה כי כן, אל לנו לעצום עיניים ולהתעלם מהאינטרסים והכוחות המפעילים את המבקשים להתנכל למפעל הציוני של תקומת עמנו בארצו. אל לנו להניח למי שתקומתנו בארצנו היא לצנינים בעיניו, לעשות שימוש ציני ופסול בערכים אוניברסליים כגון הזכות לשוויון, כדי להיאבק במפעל הציוני של השבת עטרת עמנו וארצנו כבראשונה.
יהיו נא הדברים לזכרו של השופט שמגר במלאת 30 להסתלקותו, ונר לרגלי שופטינו.
