בחדשות הודיעו שעין חיניה נפתח למבקרים לשלושה ימים בסוכות. זוהי הודעה מרגשת לאוהבי המעיינות. עין חיניה הוא מעיין בדרום ירושלים, ליד שכונת מלחה ועין יעל. לפני כמה שנים היינו פוקדים אותו בקביעות, עד שמישהו החליט שהוא לא יפה מספיק, ייבש אותו לצורך שיפוצים והפך אותו לפארק מים טבעי מרהיב. לא שביקרנו שם כדי לחזות בפלא, כי הוא לא נפתח מאז. גדר ושלט חמור סבר הרחיקו את הכמהים למים, שהמתינו בסבלנות.
בינתיים, מריבות וחילופי האשמות דחו את פתיחתו עוד ועוד. המעיין נמצא בתחום השיפוט של הבירה, אך היה שטח הפקר במשך שנים, ותושבי הכפר הפלסטיני ואלג'ה נהגו לחצות את הגבול אל תוך ירושלים ולרחוץ בו. לאחר שפותחו השכונות הדרומיות ויהודים החלו לפקוד את המעיין, היו שתי האוכלוסיות נפגשות במקום, בין שרצו בכך ובין שלא. אחרי השיפוץ הנרחב, ולאחר שהמים הוזרמו שוב, התנתה המשטרה את פתיחתו בהזזת המעבר הצבאי בין יו"ש לירושלים אל מעבר לו. הועבר תקציב להזזת המחסום, המשטרה דרשה תקציב גבוה יותר לטובת מחסום גדול יותר, וכך נשאר המחסום במקומו והמעיין נותר סגור.
זה לא כל כך נעים לראות מעין סגור, בטח כשהוא כל כך יפה כמו עין חיניה. אז בית ספר שדה כפר עציון לחץ קצת, פרסם קצת בפייסבוק, והמחאה תפסה. המשטרה החליטה להתיר לפתוח את המעיין בחג, ולראות מה קורה.
את המשפט האחרון ניסח עיתון הארץ כך: "מעיין עין חיניה נפתח למבקרים בתנאי ברור שהציבה המשטרה – שפלסטינים לא יורשו להיכנס למקום. המעיין נפתח היום לישראלים תחת אבטחה כבדה של כוחות משטרה ומג"ב, שאף חסמו את הכביש המוביל אל היישובים הפלסטיניים".
נשמע נורא. כמו שיא הגזענות. נשמע כאילו מדובר במעיין ליהודים בלבד, וחוקי הגזע הם שהנחו את המשטרה. הפיכת המציאות כך היא מעשה אומנות. ככה זה כשמשקפי הנרטיב לא מאפשרות לראות את המציאות, השונה לחלוטין. נתחיל בכך שלערבים תושבי ירושלים אין מניעה להגיע לאתר, כמובן. גם לא לערבים תושבי רמלה או באר־שבע, אם הם חפצים בכך. המניע הגזעני הורד מהשולחן: לא מדובר במעיין "נקי מערבים", חלילה.
אז במה מדובר? במעיין שבשטחה הריבוני של ירושלים, שתושבי וואלג'ה התרגלו לעבור על החוק כדי לשחות בו. אני בטוחה שהם מאוד כועסים עכשיו, כשהאתר נפתח מחדש, ולהם, תושבי הכפר הקרוב ביותר, לא ניתן להיכנס אליו. אבל אני מצטערת, הטענה "התרגלנו" לא כל כך קבילה.
ככה זה כשפותחים במלחמה. זה הימור. לפעמים מפסידים וצריך לשאת בתוצאות. רוצים לקרוא לתוצאה "כיבוש"? אין בעיה. אבל זה לא עונש, זאת תוצאה. אז הכיבוש מרחיק אתכם מהמעיין שהתרגלתם אליו? אוקיי. גם סבא שלכם לא יכול לחזור לבית שלו בטלביה וסבתא שלכם לעולם לא תראה את עכו. כזאת היא המלחמה.
וכזה הוא השלום. מאז שנחתמו הסכמי אוסלו הארורים אסור ליהודים להגיע, למשל, לבריכות שלמה. מדובר בבריכות עצומות בפאתי בית־לחם, שמזינות את הסיפורים הנוסטלגיים של מי שהיו ילדים בגוש עציון לפני ה"שלום". האמת היא שהבריכות היו אמורות להישאר בידינו, אך במפות אוסלו הקיפה העט את השם "בריכות שלמה" ולא את הבריכות עצמן. טעות נוראה.
העובדה שאנחנו, היהודים, מודרים מאתרים רבים ביו"ש כי הם בידי הפלסטינים, אינה מדירה שינה מעיני השמאל. מג"ב "חסמו את הכביש המוביל ליישובים פלסטינים"? באמת? פתאום נזכרתם? בדקתם לאחרונה כמה כבישים חסומים למעבר לישראלים? מתי לאחרונה ניתן ליהודי־ישראלי לבקר בבית־לחם, בלי תיאום ובלי אבטחה ובלי חשש לחייו? איפה אתם, ארגוני השוויון וזכויות האדם, כשאנחנו מוגבלים בתנועה בארצנו?
האמת היא שהמקרה של עין חיניה פשוט אפילו מזה: פלסטינים אינם מורשים להיכנס לשטח ירושלים אלא בהיתר מיוחד. השאלה היא איך נתנו להם להיכנס עד עכשיו. העובדה שהם מעזים להתרגז על הדרתם מהמקום היא בגללנו. אנחנו נתנו לזה לקרות. אנחנו יצרנו רִיק שלטוני, והפכנו את המעיין להפקר. אין תמיהה, אם כן, שהם נפגעים ומתרגזים כשהמצב משתנה.
