ייאוש אינו אפשרות מבחינתי. הוא ניבט אליי בשבוע שעבר בגרסאות שונות מעמודי העיתון הזה, שהוקדשו באופן טבעי לפרשנויות מדכדכות של תוצאות הבחירות. אפשר להבין את הייאוש, קשה להשלים עם רפיון הידיים.
לאורך כל חודשי הבחירות הכפולות שעברנו ספגנו קיתונות ביקורת. בתווך היינו אנחנו, הפוליטיקאים, קשובים לביקורת אבל גם לצורך לתמרן בין הטרוניות לאילוצים הפוליטיים, המפלגתיים ואף הכלכליים של כל אחת מהמפלגות המרכיבות את ימינה. אחרי הכול, הפוליטיקה היא מייצגת את הציבור, ואי אפשר לייצג אותו באופן הרמוני אם הוא עצמו אינו כזה.
בהתייעצות עם תלמידי חכמים ניסינו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר במצב הקיים כדי לשמר את כוחה הפוליטי של הציונות הדתית. ידענו שלכל החלטה יהיה מחיר, ושנהיה חשופים לחיצי ביקורת מהקרובים לנו ביותר ומאלו שבקצה השני של הסקאלה. ואגלה לכם סוד – החיצים כואבים. הרי גם אנחנו בני אדם. במבט לאחור אני שלם עם המבנה שבו רצנו בבחירות האחרונות. הצלחנו לתקן, אמנם לא בשלמות, את חטא הפיצול של הסבב הראשון, ומנענו מאחת או משתי המפלגות להימחק מתחת לאחוז החסימה.
אגב, עשינו כל שביכולתנו כדי לחבר גם את עוצמה יהודית, בהגינות ובכבוד רב. סירובה העקבי לכך הוא הסיבה היחידה לריצתה העצמאית בסופו של דבר, ולא הנרטיב הכוזב שהיא הצליחה לקבע כאילו אנחנו לא רצינו בה או הכשלנו אותה.
אכן, הציונות הדתית היא תנועה אידיאולוגית מרובת דעות. כשאין אידיאולוגיה קל להתכנס סביב מכנה משותף נמוך ורחב. כשיש אידיאולוגיה יש גם זיזים חדים, ולכן צריך לעבוד קשה לאפשר הרכבה של פסיפס צבעוני ויפה מכולם. זהו אתגר מפרך, אבל הוא בר השגה ואף מחויב המציאות. אני מציע לכולנו לא למהר לספוד לציונות הדתית ולייצוג הפוליטי שלה. מאז ומתמיד היא הייתה כזאת – חיה, תוססת ובועטת, בונה ומקשה על קברניטיה להביא לידי ביטוי את כל הטוב הזה בשדה הפוליטי.
היו רגעים בבחירות האחרונות שקינאתי בציבור החרדי, ביכולתו להתאחד ולצאת ברבבותיו לעצרות בחירות לפי קריאת הרבנים. אבל מי שמכיר אותו מבפנים יודע שהוא רווי מחלוקות ותתי־זרמים הרבה יותר מאיתנו. לא פעם כשרציתי להתעודד מהפיצולים אצלנו, הלכתי לשוחח עם אחד מחבריי לכנסת במפלגות החרדיות. התברר לי שהחיים שלנו דבש לידם. אכן, ברגע האמת הם יודעים להיקרא לדגל, אבל אין במה לקנא.
האחדות החרדית נובעת מחרדה קיומית, התכנסות מול איום שמקבל ביטוי ברטוריקה בוטה. אנחנו לא שם. אנחנו לא מרגישים מאוימים כי אנו חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אוהבים אותה, משתלבים בה ולא רואים בה בשום שלב אויב. ובכל זאת, כדאי שנמצא את הדרך לשמור על הדבק.
כל המפעלים האדירים שהובילה הציונות הדתית בעשורים האחרונים התאפשרו בזכות הציבוריות שלה, בזכות היחד. בניגוד לתחושות העכשוויות, אחרי הבחירות, המכנה המשותף שלנו היה ועודו גדול בהרבה מן המפריד – הקריאה בשם השם של מפעל התחייה הלאומי שלנו והרצון לחיות חיי תורה תוך חיבור מחודש של היסוד הלאומי עם היסוד התורני בתום אלפיים שנות נתק, במציאות המורכבת של החברה הישראלית.
אם לא נקפיד לשמר את הציבוריות שלנו, להסיק את מדורת השבט, נאבד הרבה מכוח העשייה שלנו ומהיכולת להשפיע. זהו האתגר, וברוך השם יש לו שותפים רבים וייצוג נאה בכנסת. שבעה מנדטים שנשארו נאמנים לתפיסה הזו – למרות הבלבול, למרות מובילי דעה שכתבו אחרת ולמרות קמפיינים שקריים ונוטפי לשון הרע – אינם דבר של מה בכך. 250 אלף מצביעי ימינה ועוד כמחצית ממצביעי עוצמה שאינם אנשי עוצמה יהודית אלא אנשי ציונות דתית שהאמינו בתמימות לקמפיין השקרי של עוצמה על אחוז החסימה והתגייסו "להציל את גוש הימין" – מדובר בכ־600 אלף איש ואישה ששותפים לדגל ורוצים בהמשך נשיאתו. זהו כוח אדיר שרק ילך ויגדל אם רק לא יתייאש עכשיו.
לכן ימחל לי חגי סגל אם אדחה את הצעתו להרים ידיים ולהקים מפלגה רפובליקנית גדולה. ימחלו לי גם שוחרי הפיצול וחסרי הסבלנות שמבקשים אחדות מלאה ואידיאלית כאן ועכשיו. בלי נדר אני הולך לעבוד בנחישות, בעקשנות ובסבלנות. בלי טיפת טשטוש של דרכי ואמונותיי, בקואליציה או באופוזיציה, אבל עם הרבה הקשבה, הכלה של מי שחושבים אחרת ממני בתוך המשפחה, לימוד טעויות, ובעיקר אמונה גדולה בצדקת דרכה של הציונות הדתית ובחובתה להיות שותפה מרכזית בהובלת מדינת ישראל. שנה טובה ומתוקה.
