מי זוכר עכשיו שלפי התכנון המקורי היינו אמורים ללכת לבחירות כלליות (לכנסת ה־21) רק אחרי החגים? אבל בתחילת חודש כסלו פרש אביגדור ליברמן מהקואליציה, ובאמצע טבת נקבעו בחירות כלליות לערב פסח. איש לא העלה אז על דעתו שלקראת ערב ראש השנה נלך שוב לקלפיות.
בשמאל קיוו שתיקי נתניהו יכריעו אותו כבר בבחירות של ניסן. בימין העריכו עד לפני שבוע שהוא קוסם בלתי־מנוצח. סדרת סקרים ארוכה שהצביעה בעקביות על אפשרות אחרת התבררה השבוע כמדויקת. לא הסוקרים צריכים לעשות הפעם חשבון נפש, אלא מחנה הימין שהאמין כי הסוקרים תמיד טועים. עשר שנות שלטון רצופות נטעו בו ביטחון עצמי מופרז. חיישני ההתרעה שלו התקלקלו. תיאבונו גדל ביחס הפוך לאפשרויות התפריט. היה נדמה לו שהשמיים הם הגבול ושלעולם חוסן.
לכן הוא הרשה לעצמו להתפצל עד דק לקראת סיבוב הבחירות הראשון באביב, ולבזבז אחר־כך בקלות דעת את ניצחונו הדחוק. החרדים לא הסכימו להתפשר אז על פסיק בחוק הגיוס הבלתי־חשוב, והימין הדתי זרם איתם. הליכוד וכל סיעות הלוויין שלו תמכו בפיזור הכנסת כמו עדר עיוור ושאנן בעקבות רועהו. הם לא אילצו את נתניהו לבחון אפשרויות אחרות להקמת ממשלת ימין (והיו אפשרויות כאלו שלא הצריכו את הדחתו). הערכתם הזחוחה אמרה שבסיבוב הבחירות השני יצליחו לפרוץ את מחסום ה־60, ושהכול שוב יבוא על מקומו בשלום. עכשיו הם נאלצים להסתפק בחמישים־פלוס מנדטים ולקוות לחסדי גנץ, ליברמן וכמובן ריבלין. מאין יבוא עזרם?
ממידת הענווה, בעיקר. הימין לא הובס השבוע, כי אי אפשר להקים ממשלה בלעדיו, אך הוא הוכה מכה אלקטורלית קשה המחייבת אותו לחקור היטב את פשר אסונו: רוב הציבור עדיין מחזיק בעמדות ימניות, אבל כבר לא מצביע למפלגות ימין מובהקות. הוא העניש השבוע את הליכוד, ולמעשה גם את שלוש המפלגות הדתיות, שאמנם עלו במספר המנדטים אך ירדו קשות במשקל. ממשלת ימין־דתיים הפכה בן־לילה מתרחיש פוליטי שגרתי לנוסטלגיה. מרכיביה השונים לא יכולים לנחם עצמם בטענה שמדובר בתקלה רגעית ולהסתפק בתיקונים קוסמטיים. הם זקוקים לחשבון נפש מקיף ולהתארגנות מחודשת לקראת הבחירות הבאות, בתקווה שתתקיימנה הפעם מאוחר ככל האפשר.
"עוז לתמורה בטרם פורענות", כתב יצחק בן־אהרן מאמר מטלטל ב'דבר' 1963, כדי לדחוק במפלגות הסוציאליסטיות להתאחד. הימין 2019 חייב לעבור תמורה דומה לאחר הפורענות, כי טוב מאוחר מלעולם לא. על הפרק צריכה לעמוד תוכנית להעלאת אחוז החסימה ולהקמתה של מפלגה רפובליקנית ישראלית שתכיל את הליכוד, את הציונות הדתית ואפילו את ש"ס. שתי מערכות הבחירות הטראומטיות האחרונות מלמדות שאין לו אפשרות פוליטית אחרת, ודאי לא לציונות הדתית. השנה החולפת שפכה אור נגוהות על קלון פלגנותה והוכיחה שאין לה תקומה מפלגתית. שליחי הציבור שלה התקוטטו ביניהם שלא לשם שמיים, והרחיקו ממנה מצביעים רבים. הם מעולם לא הצליחו ליישב את הסתירה המובנית שבין יומרות התערותה בחברה הכלל־ישראלית להתנהלותה הבדלנית בזירה המפלגתית. תמיד נשמר פער עצום בין המוניטין הערכיים שלה ובין האופן המדכדך והסכסכני שבו יוצגה בפוליטיקה. הגיעה העת להמיר אותו במסגרת פוליטית רחבה יותר, חסינה פי כמה.
"אני אוהב את הציונות הדתית – על מורכבויותיה", צייץ שלשום השר בצלאל סמוטריץ'. גם הציבור הרחב אוהב אותה בדרך כלל, אבל המורכבויות שלה נעשו בלתי נסבלות בעשור האחרון. אפילו הרב פרץ וסמוטריץ', שני תאומים סיאמיים מבחינה רעיונית, בקושי הצליחו להתאחד ערב הבחירות באביב. הנשמה יצאה עד שצירפו אליהם את בנט ושקד לקראת בחירות ספטמבר. כבר לא נשאר אז זמן להתאחד גם עם אנשי עוצמה יהודית, מפלגה ותיקה שעיקר התמחותה הוא בזבוז קולות ימין. גם הפעם היא הגדילה לעשות. רבבות אוהדיה התנהלו ביום שלישי כמו קנאי ירושלים לפני אלפיים שנה. הם העדיפו לשרוף את אסמי התבואה של ימינה מאשר לשמור יחדיו על העיר מפני האויב המשותף שבשער. מצד אחד הם תיארו את סמוטריץ', פרץ ושקד כשמאלנים גמורים, מצד שני הסבירו ש"מקסימום נקבל את גנץ".
נו, אז עכשיו אכן קיבלנו את גנץ. הישגו האלקטורלי נאה ביותר, אך לא עד כדי מהפך. פחות או יותר נוצר תיקו בינו ובין הליכוד, והתוצאה הזו מצריכה הקמת ממשלת אחדות מהר ככל האפשר, ממשלה שתתמקד בבעיות הפנים הבוערות ולא תנסה להמיט עלינו אוסלו ג' או התנתקות ב'. בד בבד הימין חייב לעבור שיקום פוליטי יסודי וללכד שורות. אחרי שנת שנאה גדולה מגיעה לנו תש"ף מפויסת.
