מאמריו של נתן אשל בשבוע החולף ב'הארץ' וב'מקור ראשון', קיננו בי חששות וספקות כלפי דגם השותפות שהציע. הנחות היסוד שבתשתית המתווה של היועץ הפוליטי סובלות מחולשה ורפיון ערכיים ורעיוניים, לא פחות ממתווה היחסים שאפיין את דגם יחסי מחנה השמאל עם הערבים. הדגם המוצע תלוי באיש אחד, זמני, ובאינטרסים תועלתניים, ומשום כך מדובר בזריעת רוח שסוֹפה בסוּפה. כדי להכשיר ולהצדיק ברית בין הימין ובין הערבים נוקט אשל במניפולציות המעצבות את הנחות היסוד.
ב'הארץ' עסק אשל במחירים הכבדים שגובים הפיצולים החברתיים והפוליטיים בחברה הסרוגה. הוא מבקר את נביאי השקר שמוכרים קולות בנוסח ליברמן. בשלב הזה לא ברור מדוע מאמר ימני, עז ביקורת פנים-מגזרית, מתפרסם דווקא מעל במה כזו.
אך כשמגיעים לסיפא הערפל מתפזר. אשל מציף, לכאורה בדרך אגב, את הצורך בברית לפוליטית עם הציבור הערבי כחלופה לגיטימית לקולות ימין אבודים וכורך את הפיצול הפנים-מגזרי עם הפיצול הבין-מגזרי כסוגיה אחת.
יצירת הזיקה בין שני הפיצולים יוצרת סיפור קוהרנטי, המכשיר את החיבור בין הימין לבין הקול ערבי. המאמר מחזק את הלגיטימציה לברית של נתניהו עם הערבים, בפרט בקרב שכבת האינטלקטואליים הערביים, שם כיסי ההתנגדות העיקריים להגדרתה היהודית של המדינה וקידום רעיון 'מדינת כל אזרחיה'. הארץ מהווה במה תקשורתית לגיטימית למגזר הערבי ומזכה את רה"מ בחותמת כשרות.
מזיקה זו נגזרת הנחת יסוד הקובעת כי האחדה של מחלוקות חברתיות בעלות מאפיינים זהותיים שונים, כמו המחלוקת הפנימית בציונות הדתית והמתחים בין אזרחי ישראל הערבים עם המדינה, רצויה ואפשרית כדי לקדם אינטרסים פוליטיים. זוהי בדיוק האסטרטגיה של ה-BDS, המערבב ומאחד בין יחסי המדינה ואזרחיה הערביים לבין הסכסוך בינה ובין הפלשתינים.
מעל במה זו נקט אשל במניפולציה פוליטית נוספת כשיצר זיקה בין המיעוט ההיספאני בארה"ב לבין המיעוט הערבי בישראל. אשל סיפר כי למרות סגירת הגבול האמריקני הדרומי, הצביעו ההיספאנים בהמוניהם בעד טראמפ משום שאינם מעוניינים לחלוק את ארצם עם אחרים, גם אם אחיהם, בשרם ודמם הֵמַּה.
מכאן הציג אשל הנחת יסוד שניה, לפיה גם היחסים בין ערביי ישראל ואחיהם ביו"ש נעדרים סולידריות משפחתית, והראשונים אינם חפצים לחלוק עם האחרונים את עוגת השפע שמדינת ישראל מציעה להם. הנחת יסוד זו קובעת כי יש לנתק את התלות של ערביי ישראל מן הסיפור הפלשתיני הגדול – ניתוק שהוא נכון בעיניי. אך הנחה זו, המשותפת לתפיסת השמאל, קובעת גם שניתן לייצר בין המדינה ובין קולקטיב, ברית פוליטית מונעת מאינטרסים תועלתניים בלבד, משום כך הדגם של נתן אשל לא טוב למדינה היהודית.
היצירה הנמהרת של ברית ה'אינסטנט' המוצעת, ללא הקשר ערכי-רעיוני עמוק ורחב, הופכת אותה לחשודה לא רק בעיני יהודים אלא גם בעיני ערבים. ממצאיהם העקביים והחד-משמעיים של מחקרים מתמשכים מזהים כי על אף שהמניע המוצהר להתנגדותן של קבוצות מיעוט אתניות הוא תועלתני-חומרי, ותביעה לחלוקת משאבים הוגנת, הרי שבפועל המניע האמיתי והסמוי להתקוממותן מכוון נגד המשמעות הערכית העומדת בבסיס הפגיעה בזכויותיהן החומריות.
כדי שברית פוליטית בין הצדדים תהא משמעותית לאורך זמן, ראוי לעצב ולגבש אותה על תשתית ערכית משותפת לשני הצדדים. אמנם הציבור הערבי עובר תהליכי מודרניזציה ומשתנה, אולם במהותו, הוא נותר מסורתי ושמרן ורואה בתא המשפחתי ובמוסד הדת, לרבות היהדות, עוגנים ערכיים וחברתיים המשמשים הגנה חברתית בטוחה בעולם פוסט-מודרני. ערכים אלה זוכים למקום מרכזי בציבור הציונות הדתית ומשום כך חיבור ושותפות בין בינו ובין המגזר הערבי, נראה טבעי, בריא ונכון ובר-קיימא יותר עבור שני הצדדים.
הנחות היסוד השגויות של אשל הן הזדמנות לראשי מחנה הימין הדתי להרחיב את מוטת הכנפיים הרעיונית של יחסי ישראל והערבים. להעז לחשוב מחוץ לקופסא הפוליטית-מדינית השחוקה, ולבקר בישובים ובכפרים ערביים. להיפגש עם ראשי מועצות וערים ערביות, לבקר באזורי תעשיה, מוסדות חינוך, מסגדים, לדבר עם צעירים ועם הציבור הערבי התומך בשותפות הזו. לא פחות חשוב – להתראיין לכלי התקשורת הערביים. פעילי הבית הערבי מודים כי הם מוכנים לדגם שותפות פוליטית עם הימין הדתי, ומזמינים את ראשי המחנה להרים את הכפפה.
