'הארץ' ציין השבוע בענווה את יום הולדתו ה־100. כשמקור ראשון יהיה בן 100 נשתדל לחקות אותו בעניין הזה. ציניקנים אולי יאמרו "גם בעניין הזה", וכעורך העיתון לא אגיב בארשת עלבון. יש המון דברים טובים וראויים לחיקוי בעיתון הבועט של משפחת שוקן לדורותיה: ההעמקה, ההקפדה, רוחב המניפה, אורך התחקיר. לכן אנחנו מוחמאים כשאומרים עלינו לפעמים שאנחנו 'הארץ' ימני, כפוף להבהרה חשובה אחת: יש כמה וכמה דברים שבהם לא נלך בדרכי 'הארץ' בשום מצב, בשום אופן, לשום מקום.
בעזרת השם (הנה, כבר הדבר הראשון שמבדיל אותנו ממנו) לא נכתוב על השמאל כמו שהארץ כותב על הימין. אף פעם לא נעסיק גדעון לוי משלנו, רוגל אלפר מתוצרת בית או כל כותב אחר שהפרובוקציה היא תכלית כתיבתו והשנאה לחם חוקו. מעת לעת אולי תתפלק לה מילה קשה וכותרת בוטה, אך אפילו בשבוע רע במיוחד לא נתקרב להיקפי הפוגענות התעשייתיים הנהוגים בקבוצת שוקן. תמיד נעדיף להתווכח במקום לקלל.
במשך שנים רבות היה 'הארץ' עיתון לאנשים חושבים. כבר שנים לא מעטות הוא עיתון לאנשים שונאים. עמודי הדעות שלו, עמודי החדשות והמגזינים נוטפים משטמה נוראה לימין, למתנחלים, לרבנים, כמעט לכל מי שחושב אחרת מחברי המערכת. הוא עיתון רע במובן הנפשי של המונח.
"עיתון המרעיל את נשמת קוראיו", תקף אותו ראש הממשלה לוי אשכול כבר ב־1967. יצחק שמיר אמר לי ב־1988 שיתחיל לפשפש במעשיו אם יום אחד יכתבו עליו טובות ב'הארץ'. גם מנחם בגין תיעב אותו. דברים שאמר בריאיון לידיעות אחרונות ב־1982 מוכיחים שהבעיה העכשווית של 'הארץ' אינה תיקי נתניהו או יושרת שלטון הימין, אלא עצם ימניותו. הרי בגין היה ישר כסרגל.
"יש עיתון בוקר אחד, הארץ'", התאונן בגין מרה, "וכבר כתבתי והוכחתי שהעיתון הזה תקף עוד בשנות העשרים את זאב ז'בוטינסקי וכי הוא באמת אינו סובל את תנועת ז'בוטינסקי. הוא לא סבל את המחתרת ודרש לא רק לקיים את הסזון אלא גם להסגיר אותנו לידי המשטרה הבריטית. במאמרים ראשיים 'הארץ' קילל וגידף אותנו… עיתון זה הוא אנטי תנועת החירות ואנטי־ליכוד כל השנים. אגב, מתהלכת בדיחה שעיתון 'הארץ' תמך בממשלה בארץ ישראל עד 14 במאי 1948. אני חייב לומר שיש בזה משהו. מכל מקום, כל קורא יודע שאני ממלא ב'הארץ' עמודים שלמים, וכל מאמר ביחס אליי גרוע ממשנהו".
כפי שעלה מדברי בגין, ל'הארץ' יש כישרון היסטורי להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה. לוי אשכול ניסח את הדברים באופן בוטה עוד יותר. ערב מלחמת ששת הימים הוא דיבר בכנסת על "איזו נטייה מוזרה של עורך העיתון (גרשום שוקן, אביו של עמוס – ח"ס), להשחיר את פני המציאות היהודית בארץ, בעצם עוד מלפני קום המדינה. הרי אותו עיתון ואותו עורך עסקו באותה מלאכה בלתי מכובדת עוד בימי המנדט, כשהם הפגינו לויאליות יתרה לשלטון הבריטי אף בימים הקשים והמרים ביותר של המאבק על עלייה חופשית ועל עצמאות מדינית. אין כמעט צעד נועז שעשינו, מן המאבק למדינה ועד לכל שלב ושלב בקליטת המוני העולים וביישוב השממה, שעיתון זה לא התנגד לו, לא שם אותו ללעג וקלס, לא ניסה לערער את אמון העם בנחיצותו ואפשרות הגשמתו. לא ייפלא אפוא שעד היום לא השלים אותו עורך בלבו עם מדינת ישראל זאת".
בשבועות האחרונים הותקפה ב'הארץ' גם ממשלת גרמניה בעקבות החוק החדש שם נגד תנועת החרם. העיתון התקומם נגד תיאורם של פעילי BDS כאנטישמים, מן הסתם כדי לטהר את שמו שלו. 'הארץ' הוא ממובילי החרם וההלשנה על ישראל. לעיתים קרובות הוא גם מביע אהדה, או לפחות הבנה, למעללים פלסטיניים רצחניים כלפי מתנחלים וחיילים. קשה לזכור מתי תמך לאחרונה בישראל בסכסוך הישראלי־פלסטיני. ערכי הציונות שבהם התגדר השבוע עמוס שוקן הם מס מילים חלול לתקינות הפוליטית. תמצית חזונו של 'הארץ' בדור האחרון היא פלסטין שבירתה ירושלים. כותרותיו החגיגיות שמורות לימים שבהם הוא מתפתה להאמין כי פלסטין שלו קורמת עור וגידים, כמו למחרת נאום אובמה בקהיר. מנגד, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים או הכרת טראמפ בגולן הישראלי היו עבורו ימי אבל. הוא מדוכדך כשישראל מנצחת, וקורן חיוכים כשישראל מפסידה.
המו"ל הוותיק הבטיח השבוע שהעיתון "גם יודע לבחון את עצמו". זו אמירה נלעגת. מאמרי המערכת של 'הארץ' ועמודי הדעות שלו הם מופת של קיבעון, מפגן נצחי של קנאות שמאלנית וחילונית. לו אביו המנוח היה קם מקברו לרגל חגיגות המאה, היה שמח למצוא על מפתנו כמעט את אותו עיתון שבישר על מותו ב־1990. הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, והארץ אותו הארץ.
