לפני שלוש שנים בערך, פוטרתי מהעבודה שלי ב"יד ושם" והחלטתי להפוך לעצמאי. זאת הייתה החלטה קשוחה ומורכבת. החודשים הראשונים עברו עליי בחרדה מתמשכת. לא ידעתי איך אני אמור להתפרנס. איך אני אמור לשרוד את החיים האלה, בלי חסות מרגיעה של מעסיק, שדואג לי ושומר עלי. אבל לאט לאט החיים שלי תפסו צורה. התחלתי ללמד קולנוע בבית הספר המקצועי שבו למדתי. התחלתי להעביר הרצאות על רבי נחמן, ועל הסדרות התיעודיות שביימתי. לאט לאט גם נכנסו כמה פרויקטים קולנועיים וטלוויזיונים. ואם לא די בכך, התחלתי לכתוב טור שבועי במקור ראשון. וואי וואי כמה כסף אני עושה שםםםםם, אתם לא מבינים.
כבר שלוש שנים שאני עצמאי שטוב לו, והנה, שוב הגיעה לה תקופה מוזרה. אני לא מלמד קולנוע השנה. אין פרויקטים קולנועיים באופק. מניין ההרצאות יורד ויורד. ומקור ראשון לא מעלים לי את השכררררררררררר. זאת תקופה לא טובה. שכר הדירה מעיק לנו על העובר ושב. הגן של הבת שלי עולה כמו טיסה חודשית לניו יורק. מס ההכנסה והמע"מ נושפים בעורפי. אני לא מצליח לאסוף קבלות. פספסתי כבר עשרות דרישות תשלום. הרבה מוסדות וארגונים "שוכחים" לשלם לי, וגם אני שוכח מהם כמו לוזר מבולגן. והנה פתאום שוב המינוס שולח ידיים.
בקיצור, להיות עצמאי זה סיוט שהוא גם אושר מתמשך. וכשאני אומר אושר, אני מתכוון שהזמן שלי בידיים שלי. אני יכול לבחור את הפרויקטים שבהם אני רוצה להתעסק. אני יכול לנהל את החיים שלי כמו שאני מדמיין אותם, ולא כמו שמישהו אחר מדמיין אותם. וכשאני אומר שזה סיוט אני מתכוון שמאז שאני עצמאי – הכול עליי. אין לי על מי להישען. אף אחד לא דואג לפנסיה שלי. אף אחד לא נותן לי שי לחג. אני האחראי הבלעדי על העתיד שלי. ואני לבד בעולם. זה נשמע נורא, אבל זה לא נורא. בעצם זה אולי גם קצת נורא.
ולמה נורא, כי פתאום, אחרי שלוש שנות עצמאות די מתוקות ומוצלחות, בשבועות האחרונים אני מתחיל להבין שהחיים הם לא ממש הפיקניק שדמיינתי. ושכדי להצליח לשרוד כעצמאי בעולם הזה, אני חייב תוכנית לטווח ארוך. אני חייב לחשוב קדימה, לקבל החלטות לא פשוטות, לא סקסיות ולא מגניבות. אחרת החיים יגרסו אותי.
מדינת ישראל היא מדינה צעירה, מהניילונים. אמא שלי נולדה לפני הכרזת העצמאות, והיא לא כזאת זקנה. זה הרי לא ייאמן. כשניסיתי לחשוב על היום הזה שאנחנו חוגגים כעת, "יום העצמאות", פתאום חשבתי על העצמאות הכלכלית שאני יצאתי אליה. הלו הלו תירגעו, זה לא שאני משווה פה ביני לבין מדינת ישראל. ועדיין, גם המדינה פוטרה מ"יד ושם", ויצאה לעצמאות. גם עליה עברו שנים ראשונות נפלאות ומוצלחות. וגם היא מתחילה, למיטב הבנתי, לחטוף את הכאפה הזאת, של האחריות. גם היא נמצאת בשנים האחרונות בצומת דרכים גורלי. גם היא אמורה עכשיו להתחיל לחשוב ברצינות על העתיד שלה. היא הרי לבד בעולם.
מאז הבחירות האחרונות ועד עכשיו, אני שרוי במין עצבות עדינה וחלושה.
בכל פעם שאני מנסה לחשוב על העתיד שאליו אנחנו צועדים כאומה, אני פתאום מתעייף ונובל. המציאות מבלבלת אותי. המדינה בונה חומת בטון עצומה על הקו הירוק, כדי להפריד בינינו לבין שכנינו הערבים, ובאותו הזמן בונה שכונות שלמות בתוך שטחי אותו הגבול. היא מקימה מחסומים חדישים וסטריליים כדי להקל על התנועה אל השטחים ומתוכם, ובו בזמן מסרבת להגדיר אותם באופן רשמי כשלה.
ומה העתיד מזמין לנו. לאן המציאות הזאת תתגלגל. מה מצביעי הימין הנלהבים חושבים שיתרחש כאן בעשורים הבאים. מה הם מדמיינים שיקרה בסבך הכפרים וההתנחלויות שאליו נקלענו כולנו. אני מדמיין אסון איטי ומחניק. אני אולי אצליח לשאת את הצחנה הזאת. אבל הבת שלי, והילדים שלה, יחטפו אותה בפרצוף עוד עשור או שניים. זה הרי ברור לי. אי אפשר לשחק את המשחק הכפול הזה עוד שנים רבות. זה או שיש חומה, או שאין חומה. המדינה שלנו צריכה להתבגר.
חג העצמאות של ישראל הוא הזדמנות נוספת לאהוב אותה ולשמוח בה, באדמה המרהיבה שלה, ובאנשים המתוקים שחיים עליה. אבל היום הזה הוא גם הזדמנות נהדרת להבין מה העצמאות הזו דורשת מאיתנו. אף אחד מלבדנו לא דואג לפנסיה שלנו. אף אחד לא נותן לנו תלושים לחג. העתיד שאליו אנחנו צועדים כרגע, הוא עתיד משובש ורעוע. זה נשמע נורא, אבל זה לא נורא. בעצם, אולי זה קצת נורא. אולי הגיע הזמן לעשות סדר כמו שצריך, ולקבל החלטות לא פשוטות ולא מגניבות. אחרת החיים יגרסו אותנו.
אה, ואל תגזימו עם הבשר של החיות המתות. אפשר לחגוג עצמאות בלי דם. בחיי. בשנה שעברה חגגתי עם כרובית, חומוס, פלאפל וחצילים, וזה עבד מצוין.
חג עצמאות שמח.
