באביב תרנ"א, 1891, הניח הסופר והעיתונאי אשר גינצבורג כף רגל ראשונה בארץ ישראל. כבר אז נודע בכינוי 'אחד העם'. כבר אז גילה עניין עצום ברעיון הציוני, עוד לפני הרצל. כעבור שלושה חודשים, עם שובו לאודסה, פרסם בעיתון 'המליץ' דו"ח כתוב לתלפיות בעברית צחה: "אחר שנים רבות שעברו עלי בהגיונות ודמיונות על דבר ארץ אבותינו ותחיית עמנו בה, זכיתי עתה סוף סוף לראות בעיני את נושא חלומותיי, את ארץ הפלאות ההיא, המושכת אליה רבבות לבבות מכל העמים ומכל המדינות. ראיתי את חורבותיה – שארית חייה לשעבר, התבוננתי אל מצבה האומלל בהווה, אך בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי הייתה שאלה אחת נגד עיני תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה?"
תשובתו שלו לתהייתו הרטורית, תהיית הדור ההוא, הייתה קודרת. אחד העם הסביר שהביקור בארץ גאל אותו מאשליות נמהרות: "עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה. דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער… לעורר את אחי באהבת ציון משנתם המתוקה, להציע לפניהם, כעד ראייה, את החלק הרע אשר במהלך 'התנועה' (חיבת ציון), למען ידעו לשפוט גם הם, אם מתאימות פעולותינו עתה לתכלית חפצנו, ואם אין לנו סיבה לדאוג לעתידות העניין".
הסופר והעיתונאי מאודסה בא חשבון עם גורמי התקשורת העברית דאז, בטענה שדיווחיהם מהארץ צבעו את המציאות בצבעים עליזים מדי: "בהתלהבותם היתרה הם מאמינים להביא תועלת לישוב הארץ על ידי בשורות טובות בדויות מלב. מרגישים הם, כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת ציון, והאמת לבדה לא תספיק למשוך לבו, על כן הם מתירים לעצמם לשקר 'לשם שמיים', להלל ולשבח את הארץ ואת פריה בהגזמה יתרה".
לעומת אותם שקרנים לשם שמיים, האופטימיסטים הבלתי נלאים, התאמץ אחד העם לתאר את הדברים כהווייתם. תחת הכותרת היומרנית משהו, "אמת מארץ ישראל", הוא גולל באריכות את רשימת הסכנות האורבות להרפתקה הציונית וממזערות את סיכויי הצלחתה. ארץ ישראל אינה כה שוממה כפי שנדמה מרחוק, קבע במאמר שהכה גלים, כי אם מיושבת בערבים עצלים אך פקחים. הם לא ישלימו עם מפעל שיבת ציון אם יגלו שמדובר במפעל המוני. גם השלטון הטורקי לא ישלים. הוא יותר פטריוט מאשר מושחת, ולכן אין לקוות ש"בעד בצע כסף נוכל לעשות שם הכול".
אחד העם לא האמין שהיהודים מסוגלים בכלל לייצר כאן כסף, לאור תליית כל יהבם על גידול גפנים בכרמי הברון. "מסילת הברזל מיפו לירושלים תושלם בקרוב", דיווח לקוראיו כמו על בשורת איוב, והעריך שקול תרועת הרכבת ימשוך ארצה בעלי תחרות רבים למפעל הציוני, מפעל מבורדק מאוד לטעמו: "אין שיטה ואין סדר ואין אחדות גם בדעותינו, ובכל פינות שאנו פונים נראה רק בלבול – בלבול הדעות ובלבול המעשים".
"למלחמה כבדה אנחנו יוצאים", סיכם בנימת ייאוש. ואכן הייתה זו מלחמה כבדה ביותר. הערבים לא ויתרו בקלות. גם הטורקים עשו המון צרות לפני שעזבו. אחריהם באו הבריטים אשר חמדו אף הם את הארץ. יותר מפעם אחת פקד אותה משבר כלכלי נורא. מעולם לא שררה אחדות דעים או מעשים בין יושביה היהודים. בכל זאת, מדינת היהודים קרמה עור וגידים בתוך זמן קצר יחסית, בלי שנאלצה לצלוח את כל הבירוקרטיה הארגונית והרוחנית שאחד העם הציב בדרכה. חזון שיבת ציון היה ממילא מעבר ליכולת התכנון האנושית, ושר ההיסטוריה היהודית אוהב לפעמים לאלתר. מהרגע שהיהודים החליטו לחזור סוף־סוף הביתה, העניינים התגלגלו בחיפזון כמעט מאליהם. זה לא היה לאט לאט, כמו שאחד העם תכנן, אלא מהר מהר, ובהצלחה עצומה.
71 שנים אחרי הכרזת המדינה בהליך מבולבל עד אימה אפשר לקבוע שהחלום הציוני התגשם במלואו, אפילו מעבר לחזיונותיו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, האיש שאחד־העם התפרנס מהוויכוח המרתק איתו. תהליך קיבוץ הגלויות כאן עלה על כל דמיון. חבל ששניהם לא זכו לראות, אך מותר לנחש שאחד העם היה ממשיך להתלונן על הבלבול ולקונן על המכשולים אילו כן זכה לראות, ואולי אף מסרב להדליק הלילה משואה לתפארת מדינת ישראל כדי שלא לצבוע בצבעים ורודים מדי מציאות לאומית מדכדכת: טילים בדרום, פערים חברתיים, פקקים, זיהום אוויר וטמטומי אירוויזיון.
"מה תקוותנו פה לאחרית הימים", היה שואל שוב ושוב, עד שצלילי התקווה היו ממלאים את האוויר וזיקוקים מתפוצצים מעל ראשו.
