ריאיון אחד של רינה מצליח עם מירי רגב הביא דם, יזע ושיניים שבורות לזירה חדשה, שבמרכזה מרקדים בנימין נתניהו VS רותם סלע. מאחורי החבלים מעודדים מהעבר האחד הליכודניקים הישנים, ומהעבר האחר גל גדות ותעשיית הבידור כולה. למי שצפה בדיוק בשידורים חוזרים של היֹה היה ולא התעדכן באירועים, להלן תקצירם: השרה רגב מגיעה ל"פגוש את העיתונות" ומזהירה מממשלת גנץ שישבו בה ערבים; הדוגמנית והמגישה המוכשרת רותם סלע מצייצת נגד שתיקתה של המראיינת מצליח, שלא השכילה לומר לשרה "למה שלא יהיו ערבים בממשלה? זו מדינת כל אזרחיה"; ראש ממשלת ישראל, לא פחות, מתנדב להסביר לסלע את ההבדל בין מדינת כל אזרחיה (וישראל היא לא) לשוויון זכויות לכל אזרחיה (וישראל היא כן). והעיר פייסבוק בואכה טוויטר צהלה ושמחה.
בחלוף שבוע מהאירוע המכונן אפשר כבר לוותר על שאלת הממלכתיות בתגובותיו הלא הכרחיות של ראש הממשלה, וגם על ההתנפלות המיותרת והדורסנית על סלע ברשתות, ולהתרכז בעיקר: שאלת ערביי ישראל והפוליטיקה הישראלית שהתגלגלה לפתחנו. עם כל הכבוד לגראס ולחסידיו הסטלנים, על זה אנחנו צריכים לדבר. לא בשיח דוגמניות, לא בקרב ציוצים בטוויטר, אלא ברצינות תהומית, ערכית ואמיצה.
חלק ניכר מהוויכוח מיותר עד כאב מקלדות. סלע הרי לא התכוונה לפתוח את סוגיית "מדינת כל אזרחיה", אלא ניסתה להבין מה אמור להרגיש אזרח ערבי־ישראלי שיושב בבית ומהדורה אחרי מהדורה, תעמולה אחרי תעמולה, שומע שישיבה בממשלה אחת עם נבחרי הציבור שלו, אזרחי ישראל גם הם, היא דגל שחור מעל כל מפלגה. אפילו על תמיכה בממשלה מבחוץ מתנוסס דגל אפור כהה. במחנה נתניהו, לעומת זאת, מדגישים שאותם נבחרי ציבור מתבטאים לעיתים באופן שסותר את קיומה של מדינת ישראל, ומזדהים עם גדולי אויביה וטרוריסטיה. שנישען על הקול שלהם בסוגיות מדיניות? גזענות זה לא. תשאלו את השר איוב קרא או את ראלב מג'אדלה.
אלא שהסוגיה הזו מורכבת מכדי שיהיה אפשר להחליק אותה בגרון עם מיץ רווי תוספי סוכר. אזרחי מדינת ישראל היהודים לא יודעים איך לאכול את סוגיית ערבייה, ממש כפי שאלה לא יודעים איך לאכול את מדינת היהודים. שעה שהערבי־הישראלי מפתח זיקה גוברת והולכת כלפי הצד הערבי שמעבר לקו הירוק, ובונה לעצמו זהות של "פלסטיני־ישראלי", לצד היהודי קשה להתעלם מהקשר הנסיבתי שלו ל"התנגדות" שבחר בה הצד הטרוריסטי של הסכסוך. אם בעיצומו של גל טרור מתחוללות התפרעויות במרכז העיר יפו, ובאום־אל פחם יוצאים בקריאות "ברוח ובדם נפדה את פלסטין" במהלך הלוויית מחבלים, האזרח היהודי הנאור ביותר יתקשה להבחין בין אויב לשותף, בין אזרח למורד.
רגב לא המציאה שום דבר שאינו מצוי עמוק בסמטאות השמאל. בחירות 2015 התהדרו בשלטי חוצות ובסרטונים המציגים את פניהם המאיימות של בנימין נתניהו ונפתלי בנט, לצד הכיתוב הגזעני "עם ביביבנט נשאר תקועים עם הפלסטינים לנצח". מועמד השמאל המוביל כיום, בני גנץ, נשאל השבוע בשכונת התקווה מה עמדתו לגבי החלת ריבונות על כל שטחי ארץ ישראל, וענה: "אתה באמת רוצה לספח 3 מיליוני פלסטינים? אבל מה עם האיום הדמוגרפי?". האיום הדמוגרפי הפך ל"חזון השלום" החדש של חובבי העקירות, ונישא על נס מפלגותיה השונות של ציפי לבני. אלא שלא ברור במה סיסמאות נוסח "אנחנו כאן והם שם ושלום על העולם" פוגעניות פחות מחוק הלאום; במה אווירת "שיעופו לנו מהעיניים" גזענית פחות מרעיון הטרנספר. אפילו עמוס עוז המנוח, האיש וההקדשה למרואן ברגותי, הבהיר שצריך להיפרד מהפלסטינים כי "אם תהיה פה מדינה ערבית, אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו". לכולם ברור שאי אפשר לתת לערבי המקומי לקבוע את דמותה של מדינת ישראל, אם רוצים להמשיך את קיומה במתכונתה הנוכחית. מילא ימין, אבל משמאל ועד שמאל קיצוני, למה זה כל כך ברור בעצם?
לא רק ימין, גם שמאל הזניח קשות את הסוגיה הקריטית הזו של ערביי ישראל ושותפותם בסיפור הדמוקרטי של מדינת ישראל, אך אף צד של המפה הפוליטית לא רשאי להתנער ממנה. מדינה ריבונית לא יכולה להתעלם ממגזר שלם – גם אם הוא לא חובב של קווי המתאר שעליהם קמה, וגם אם הוא בוחר לעצמו נציגים שמוסיפים אש למדורת הניכור, במקום להיות גשר ולדאוג לאינטרסים של המגזר. מדינת ישראל חייבת לדרוש נאמנות מאזרחיה כולם, אבל היא גם מוכרחה להוכיח נאמנות לאזרחיה. הכפרים הערביים, כמו גם הערים והשכונות הידועות, צריכים ליהנות מתשתית מצוינת, משיטור ראוי ומשירותי רווחה ראשונים במעלה. במדינה מתקדמת כמו זו שלנו, שהפכה במובנים רבים לסמל ומופת לאחרות, לא ייתכן להעלים עין ממעשי רצח בתוך המשפחה או משיעור גבוה של תאונות דרכים, ולהגיב עליהם בקריצה בניחוח "שיסגרו את זה ביניהם". אם כבר אור לגויים, אז קודם כול לגויים שחיים בתוכנו.
מדינת ישראל הקטנה והצפופה לא יכולה לאפשר בתוך גבולותיה מדינת לאום נוספת בשום צורה. היא גם לא יכולה להכיל מיליוני אזרחים עוינים, ובטח שלא להשלים עם רעיון "זכות השיבה". עליה לדרוש מאזרחים אלו שימלאו את חובתם – נאמנות, תשלומי מס ושמירה על החוקים. בה במידה היא חייבת להתנהג כלפיהם כשווי זכויות באמת, ולא רק על הנייר, בפתק הקלפי שהם רשאים להכניס למעטפה. כן, זה כולל גם ישיבה משותפת איתם באותה כנסת, ואם יש קווי יסוד משותפים – גם באותה ממשלה. נבחרי הציבור היהודי יחליטו, כפי שעשו עד כה, אם קואליציה כזו מתאימה להם על פי המעשים וההתבטאויות של חברי הכנסת המדוברים, לא על פי הסימון הלאומי, שנמחק זה מכבר מתעודת הזהות הכחולה. תשאלו את קרא ומג'דלה.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
