באחד מימי נובמבר 1984 ביקרה גאולה כהן, מלוחמות הלח"י ומראשי מפלגת "התחיה", בבית ספר בנהריה. אחד התלמידים שאל אותה מה דעתה על הרב מאיר כהנא. עוד בטרם פתחה את פיה לתשובה פרצו מחיאות כפיים סוערות. כתגובה קראה חברת הכנסת את ההשוואה בין הצעות החוק של הרב כהנא לבין חוקי נירנברג של שנות השלושים. לדבריה "נשתררה תדהמה מוחלטת בכיתה". 35 שנים עברו מאז והן הצליחו להקהות את התדהמה הזו. פתאום תורת הגזע הזו נראית לא כל כך מאיימת ופתאום היא ניתנת לעיכול.
בשבת שעברה עמדתי בבית הכנסת הרמב"ן בירושלים והכרזתי מלחמה על תלמידיו של הרב מאיר כהנא – מפלגת "עוצמה יהודית", ועל מפלגת הבית היהודי שפתחה עבורם את דלת הכניסה לבית המחוקקים הישראלי. הדרשה צוטטה בכלי תקשורת רבים ובכותרתה המשפט: "בחירה בבית היהודי פירושה בחירה בגזענות ובנאציזם". בדקתי את עצמי עם רבים ממתפללי ומתפללות בית הכנסת שהיו בזמן הדרשה ואני מבקש לומר באופן ברור וחד – בשום שלב לא כיניתי אדם או מפלגה כלשהם "נאצים".
דיברתי מנהמת לבי על ערכי תורה ומדינה ועל התודעה שלפיה "בצלם אלוהים ברא את האדם". זעקתי נגד מתן דריסת רגל לעמדות גזעניות בכנסת, ובפרט עם מפלגה שחרתה על דגלה את ערכי התורה וכבוד לאדם באשר הוא אדם. חזרתי בדרשה כמה פעמים על ההשוואה בין החוקים שניסה ח"כ הרב מאיר כהנא לחוקק לבין חוקי נירנברג של שנות השלושים בגרמניה. אמרתי שההשוואה הזו מחייבת אותי לפעול ככל יכולתי לבלום את כניסת תורת הגזע הזו לתוך בית המחוקקים, ואמרתי שמי שיצביע לבית היהודי יהיה זה שבמו ידיו יפתח את הדלת לגזענות בישראל.
"חדלי אישים שדינם מוות"
לפני ארבעים שנה נשאל הרב דב ליאור על ידי רופא צבאי בחברון אם מותר להשתמש בעצירים פלסטיניים לצורך תרגול של חובשים בהחדרת עירוי לפצועים (במקום לעשות את התרגול על חיילים שלנו). תשובתו של הרב ליאור מחולקת לשניים. בראשיתה הוא מבדיל בין תורת הגזע הנאצית לבין תורתנו הקדושה:
"…רק הנאצים הרשעים דנו את העם היהודי לכליה. ברור שהשקפת היהדות היא להתייחס לכל אדם בתור נברא בצלם אלוקים… מתוך עומק אמונותינו והשליחות האלוקית שהוטלה עלינו להיות לברית עם שאר הגויים. היא היא שמעלה אותנו ודורשת ממנו יותר מוסר ואחריות כלפינו, וכלפי אחרים במידה שהם ממשיכים לשמור על המינימום של צלם האנושי".
זה המקום להביע את כאבי ואת צערי אם מי מיושבי בית הכנסת הבין מדבריי או בחר לייחס לי דברים שלא נאמרו על ידי. אבל הרב ליאור לא עצר את תשובתו בהכללה של אומות העולם וישראל, אלא הבדיל בין מי שנוהג כאדם לבין מי שבחר לחבל או לעזור למחבל:
"אולם אם ישנם מחבלים ועוזריהם שמכריזים באופן שמטרתם היא להשמיד את המדינה על יושביה, זוהי התאבדות טיפשית מצדנו להתייחס אליהם כאל בני אדם. אילו היה אצלנו החוק שולט במדינה ולא שיקולים פוליטיים, כי אזי ללא ספק היה מגיע להם משפט מוות, ולכן לא אנו קבענו אלא הם בעצמם, ואם ישנה אפשרות לערוך ניסויים על חדלי אישים שדינם למות, במדינה שהחוק שולט בה, היינו צריכים ללא ספק לנהוג כך".
הרב ליאור מבדיל ביסוד בין אנשים שיש להם צלם אלוהים לבין אלה שאיבדו את צלמם והם "חדלי אישים שדינם מוות". רק עיוור אינו רואה את הקו המתוח והישר שבין עמדות אלה לבין ההתנהלות של חיילי "נצח יהודה" ופגיעתם בעצורים. חוקי הצבא והאמנות הבינלאומיות ביחס לשבויי אויב נהדפו בעזות ופינו את מקומם לחוקים אחרים, שבהם חיי האויב אינם נחשבים חיים גם בהיותו נתון שבוי בידיך.
זהירות יתרה של מורי התורה
אבל היחס הזה לא אמור רק ביחס לשבויים. לאחר מלחמת לבנון נערך סימפוזיון בירושלים על "מוסר ומלחמה", שם קבע הרב ליאור ש"צריך היה להרוס את כל ביירות ובלבד שחייל יהודי אחד לא יישרט". עברו מאז עשרות שנים ובהפגנות של "עוצמה יהודית" (עם נציגיה המובהקים) נשמעים ונראים בבירור הקולות הזועקים "להחריב את עזה". כאן כבר לא מדובר על עצירים, אלא על אזרחים שלהשקפתם של קברניטי המפלגה הזו איבדו צלם אלוהים, בגלל היותם תושבי שטח הנתון איתנו במלחמה. אפשר לומר שמדובר רק על מי שחי בשטח האויב וממילא הופך את עצמו, בעל כורחו, לאויב.
הרב שמואל אליהו הרחיק הלאה ובשם המלחמה מפני טשטוש הזהות היהודית ולמען מניעת התבוללות הורה למנוע השכרת בתים למיעוטים, תחת ההלכה של "לא תחנם". זו דוגמה לחתירה למימוש ההבדלה שבין יהודים למי שאינם יהודים, תוך התעלמות מוחלטת מחוקי מדינת ישראל הדמוקרטית. הרב יעקב אריאל, שנדרש לסוגיה הזו, טען שאי אפשר לעסוק בסוגיות מעין אלו בהתעלמות מהמציאות המדינית והבין־לאומית שבה המדינה חייבת להתנהל. בדבריו הוא תיאר את אישיותו של הרב הרצוג, שבראשית שנותיה של המדינה עמד על המחויבות הזאת:
"במקביל לחוכמתו הגדולה בכל מרחבי התורה, היה גם פיקח בהוויות העולם וידע לשקול את פסיקותיו בהתחשב במציאות המורכבת בה אנו חיים. אומנם דבריו נכתבו לפני קום המדינה, אולם הוא אומר במפורש שלדבריו יש תוקף גם עם קום המדינה. כי לדעתו קיום המדינה יהיה תלוי, גם בעתיד הנראה לעין, בתמיכת אומות העולם. זו ראייה שלמה של תורת ה' תמימה משיבת נפש. אנו הולכים בעקבותיו".
המשפט הזה של הרב אריאל, שפסיקה מחייבת התחשבות במציאות מורכבת והבנה שאנו מדינה בתוך משפחת המדינות, הוא לב הסיפור שלנו. קל מאוד לצטט משפטים מכל מרחבי ארון הספרים שלנו המבדילים בין יהודי למי שאינו יהודי. אפשר לדבר על הריגת גוי, על גזל גוי ועל עוד מקורות מכל אוצרות התורה שבכתב ושבעל פה. אבל סוף סוף זכינו, לאחר אלפי שנות גולה, למדינה. הריבונות חדשה לנו והאחריות להוראת תורה בעידן הריבונות מחייבת את פוסקי ההלכה ואת מורי התורה לזהירות יתרה. אינה דומה פסיקה שניתנה ליהודי שהוא מיעוט נרדף המנסה לשרוד את חייו הפיזיים והכלכליים ליהודי שהוא ריבון השולט בעזרת משטר דמוקרטי על תושבי מדינתו. הציטוטים של פסוקים ופסקים ללא בקרה וללא התאמה למציאות הישראלית הם פגיעה חמורה במפעל הגדול של שיבת ציון.
כבוד האדם כערך תורני
בבתי המדרש שבהם למדתי התייחסו לערכי הליבה של הדמוקרטיה המערבית, ובראשם לערך כבוד האדם, כערכים תורניים מלכתחילה. היחס לבחירת עם ישראל וסגולתו נלמד בעיקר על פי אותם מקורות שלא הבחינו בין ישראל לעמים באופן מהותני (מהרמב"ם ועד הרב סולובייצ'יק). לצד בתי המדרש האלה ישנו מסלול שלם של מקורות במחשבת ישראל המבחינים בין ישראל לעמים בהבדלה מהותית. ראשיתם במשפטו של רשב"י: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". המשכם בדבריו של ריה"ל בכוזרי, דרך פרקי המהר"ל, בעל התניא ועד לפסקאות מתורת הרב קוק. המסלול הזה מבטא בעומק את הגישה שעל פיה יהודי נבדל מגוי בשורש נשמתו האלוקית. זהו המסלול שהתקבע בתודעת רוב הציבור של לומדי התורה בישראל (בוודאי מבתי המדרש של הרב קוק וסניפיהם).
קל מאד לעבור מציטוטי ההבדלה המהותית אל מחיקת הזהות ושלילת צלם האלוהים של מי שאינו יהודי. לכן חשוב כל כך להניף תמרור התראה גדול ואדום שמזהיר מבלבול ערכים. על בסיס התשוקה לריבונות ו"להיות עם חופשי בארצנו" מתפתחת תורה שלמה השוללת את ערך חייו של מי שאינו יהודי והופכת אותו לנחות בעצם ובהגדרה. צודק מי שאומר "כהנא חי". התורה הזו מתנחלת בלבבות של חלקים מבני הנוער שרותחים מעלבון בגלל שנות טרור. נוער שקובר את חבריו בדמי ימיהם בגלל שמרצחים מרימים ראש וחשים תחושת שחיקה בהרתעה של המדינה הריבונית. על התשתית הזו של הכאב מתלבשת התורה הגזענית ומציתה את הלהבות.
ברוח חודש אדר שני המתקרב נזכיר כדוגמה את מצוות "מחיית עמלק". למרות שכבר נפסקה הלכה שבימינו אין מצווה זו תקפה כי "בא סנחריב ובלבל את האומות", אנו יכולים למצוא כתבים ומאמרים של רבנים הקוראים לזיהוי עמלק שבדורנו כאויב ממשי, ולהצביע על שכנים פלשתיניים כ"עמלק". אני זוכר את רבי ומורי הרב יהודה עמיטל זועק בבית המדרש כנגד רוחות וקולות אלו. אני זוכר אותו מצטט בבית המדרש את הרב קוק, שזיהה את הפוטנציאל המסוכן הזה, כפי שכתב באורות ישראל (פרק ו): "כי לפעמים רוח לאומי יהיה כרוך ברוח של טומאה ושל רשעה עד שישפיע רשעות גם על הדבקים בו".
מחוזות אפלים של פגיעה בשם ה'
מאז פורים תשנ"ד שבו רצח ברוך גולדשטיין 29 מתפללים מוסלמים במערת המכפלה הפכה הסכנה לממשות. תורת מחיית עמלק קיבלה רובה וכדורים, אבל בעיקר קיבלה רוח גבית מאנשי תורה ומחשבה. החוברת "ברוך הגבר" מאת הרב יצחק גינזבורג הייתה יריית הפתיחה שביקשה להציג את הצדדים הרוחניים והיהודיים שמתירים את גבורת הקנאות הזאת. איני נכנס כאן לעיון בכתבי הרב גינזבורג שהם גבוהים ועמוקים בסודות וברמזים, אבל התוצרים של תורתו מוליכים למחוזות אפלים של פגיעה קשה בשם ה'. החיבור בין חיים בצל מלחמה ארוכה וקשה עם אויבים רצחניים לבין תורה שמתסיסה ומעצימה את הבדלנות והעליונות היהודית מסכן את כל המפעל הציוני. בשם בניין הארץ באים קולות כאלה ומחריבים את בניין החברה.
פסיקות הלכה והוראות היוצאות מפי רבנים או אישי ציבור עלולות להיות גזעניות, ובעיקר לשחרר יצרים פוגעניים שנמצאים בתוך כל אחד מאיתנו. כעת תפקידנו הוא להשמיע באוזני בנינו ותלמידינו את הסכנה החינוכית והערכית שבפתיחת דלת הבית היהודי לתורות הפוגעניות האלה. הרב רפי פרץ אמר שבזמן שהבית בוער באש הוא אינו בודק מי עוזר לו לכבות את השרפה. אבל במחילה מכבודו – לא מכבים שרפה עם דליים מלאים בחומרי בערה. איך טחו עיניו ועיני שאר קברניטי המחנה הדתי לאומי מלראות את הנזק החינוכי שבפתיחת הדלת למחזיקי תורת הגזע מתנועת "כך"?
איני חבר מפלגה כלשהי ואיני שותף למזימות פוליטיות, אבל המבחן שלנו הוא מבחן הדורות הבאים. אנחנו מוכרחים להעמיק את התודעה ביחס למהות חיי האדם, וגוי בכלל אדם. את ההבחנה בין מהות ה"צלם" של ישראל והגוי כדאי להשאיר לאנשי סוד. מוכרחים לעמול על העמקת התודעה של אחריות ישראל לשם ה' בעולם, בשמירת כל הנבראים. בלימוד זה יהיה צורך לדובב שפתי ישנים של כל גדולי ישראל שעמדו בחזית גדולה ומרשימה על כך ששם ישראל יתפאר בעולם רק אם הוא יבשר לאנושות כולה את ערכי הצדק והיושר.
