בחודש יוני שעבר נפגש שר הביטחון אביגדור ליברמן בקפריסין עם שר החוץ הקטארי מוחמד בן עבד א־רחמן א־ת'אני, המממן העיקרי של חמאס. לפי דיווח בערוץ 10, סוכם שם על מתווה הסדרה שלפיו קטאר תעביר תשלום משכורות לעובדי הממשלה בעזה, במקום הרשות הפלסטינית שמסרבת להעביר את הכסף, וכן תממן מיזמי תשתיות גז ודלק ושיקום תשתיות ברצועה.
שר הביטחון ליברמן היה עושה דברם הנאמן של בכירי מערכת הביטחון. הוא גם זה שניסה להוביל החלטת ממשלה להעברת שטחי C ליד קלקיליה לידי הרש"פ, דרישה שסוכלה בקבינט בשל קול הזעקה מימין. אבל מיד כשליברמן התפטר הוא פצח במנגינה אחרת: "העברת כספים לעזה היא כניעה לטרור", אמר. גם נפתלי בנט הצטרף ואמר שאלו דמי חסות: "אתה קונה שקט בזמן הקצר, אבל מרגיל את הצד השני שהוא יכול להפעיל אלימות כדי להשיג אינטרסים".
הביקורת עלתה גם משמאל. בני גנץ בנאומו השבוע אמר: "לא אאפשר תשלומי פרוטקשן", ובכך הצטרף לדוברי שמאל נוספים, כמו מנהיג העבודה אבי גבאי, שאמר ש"נתניהו נכנע לטרור ומעביר כסף מושחת למחבלים"; ציפי לבני אמרה: "זה אקט של פניקה". ברור שכשליברמן ובנט מתקיפים את נתניהו הם רוצים לבדל את עצמם מראש הממשלה, "השמאלן" לטעמם. אבל למה גנץ, גבאי ולבני תוקפים אותו?
אקדים ואכתוב שבתנאים מסוימים, אני – הימני – דווקא בעד העברת כספים לעזה. לפי הסכמי פריז, מדינת ישראל מייצאת ומייבאת סחורות בשביל הרשות, וגובה למענה את מיסי הייבוא. כך ישראל אחראית כיום לכ־75 אחוזים מכלל הכנסות המס של הרשות הפלסטינית. לרשות אין כמעט הכנסות עצמיות, והיא ניזונה מכספי מיסי הייבוא, ומסיוע כלכלי מהמפרציות ומ"המדינות התורמות". חזון הסכם אוסלו היה יצירת מדינה פלסטינית אחת בקווי 67' ביו"ש ובעזה, שיחוברו במעבר בטוח, ועל בסיס זה התנהלו מתווה קלינטון, שיחות קמפ־דיוויד, ופגישות אולמרט ולבני עם מנהיגי הרשות. ההשתלטות של החמאס על עזה בעקבות ההתנתקות הייתה תקלה חמורה ל"אוסלואידים", והם רוצים מאוד לתקן את התקלה.
בריאיון לערוץ 10 רק לפני חצי שנה אמר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק: "צה"ל יכול לכבוש את הרצועה בתוך ימים בודדים, אבל אי אפשר למוטט את חמאס בלי לכבוש את הרצועה". במילים אחרות: ברק והשמאל מוכנים לשפוך את דמם של חיילי צה"ל כדי להחזיר את אבו־מאזן לעזה, העיקר להחיות את אוסלו. לשמאל, שכל הזמן מקניט את ממשלת נתניהו על היעדר אסטרטגיה לטיפול בעזה, יש "אסטרטגיה" שתפתור את כל הבעיות: לחזור להקמת מדינה פלסטינית, כולל בעזה, ולהיפטר משטחי המולדת לקול תרועות ממשלות אירופה.
אבו־מאזן ניסה את כל הטקטיקות כדי להחזיר את עזה לשליטתו. לאחר אינספור ניסיונות פיוס שכשלו, הוא עבר לסנקציות, הפסיק להעביר לעזה את כספי המשכורות של הפקידים, דרש מישראל להפסיק להעביר חשמל לעזה – וישראל נענתה. רק השבוע פורסם שהוא מתכנן עונשים נוספים: מניעת כניסת סחורות מצריות דרך מעבר רפיח, הטלת מכסים על סחורות בכרם שלום ועוד.
לצערנו, בכירי מערכת הביטחון ממשיכים לפעול לפי דוקטרינת אוסלו, ולהתייחס לאבו־מאזן כאל מדינה שבדרך. ראש הממשלה והקבינט, שניזונים באופן מוחלט מהמודיעין והידע של הבכירים, נגררים אחריהם. בריאיון ברדיו תאגיד כאן קרא ראש השב"כ לשעבר יורם כהן לחזק את אבו־מאזן, לחמש את כוחות הביטחון שלו ולתת להם שריוניות, ולצמצם את פיתוח ההתיישבות מעבר לגדר. לאחרונה שמענו דיווח הזוי של ברק רביד בחדשות 13 שלפיו ישראל פועלת למניעת חקיקה בקונגרס שתמנע העברת כסף לאש"ף, "כיוון שהוא עלול חלילה לפגוע בכוחות הביטחון הפלסטיניים".
האסטרטגיה חייבת להשתנות. מדינת ישראל חייבת להבהיר שעזה מנותקת באופן מוחלט מיו"ש, והרשות הפלסטינית לעולם לא תהפוך למדינה. המשמעות פשוטה: הפרדה בין הכספים של אבו־מאזן לכספים של עזה. מדינת ישראל תמשיך לגבות את המכסים של הסחורות לעזה, אך אלו יועברו ישירות לעזה ולא לאבו־מאזן, ותופסק שליטת אבו־מאזן על המעברים בעזה.
אין למדינת ישראל אינטרס להרעיב את תושבי הרצועה. ברור שאנשים מיואשים נוטים יותר לפנות לטרור, אבל ברור גם שחייבים למנוע מהכספים לתדלק את טרור החמאס, וחייבים ליצור מנגנון שימנע מהכסף להגיע לזרוע הצבאית ולג'יהאד. נתניהו, שחש מבוכה נוכח המתקפות מימין ומשמאל, אמר שקטאר יצרה מנגנון יעיל להעברת הכספים לפקידים ולא לזרוע הצבאית של חמאס.
כאשר מדינת ישראל תקבל החלטה כזו, היא תוכל להבהיר אותה לתושבי ישראל ולממשלות העולם, כי זו הדרך ההומניטרית הטובה ביותר, שגם תיתן כלי חשוב לישראל במאבק בטרור החמאס. אם הטרור יתחדש, תפסיק מדינת ישראל את העברת הכספים.
