חודש בדיוק לפני שתשלים המלכה אליזבת השנייה – אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור, בשבילכם – 67 שנות מלוכה, פרסם אתר פנאי פלוס מבית ידיעות אחרונות רשימה על הטקסים והנהלים שיתקיימו מיום מותה ועד להכתרתו הרשמית של בנה. מאז כניסתה לעשור העשירי של חייה, שאלת אריכות ימיה של מלכת אנגליה – "מלכת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד ו־15 מדינות נוספות", בשבילכם – הפכה לסוגיה בוערת יותר ויותר בממלכה.
המנהיגה הוותיקה ביותר בעולם הוספדה שוב ושוב שנה אחרי שנה, אך היא מצידה מצליחה ללעוג לתחזיות ולשבור שיאים של ותק בתפקיד, של שנות נישואין ושל משך הזמן שהיא נותנת לבנה להתייבש בעמדת ההמתנה של יורש עצר הולך ומתכלה. לפני שנתיים הצהובונים הרבים בממלכה המאוחדת דיווחו על מצבה הבריאותי הרעוע של הגברת. אז דיווחו. לפני שלוש שנים, ביום הולדתה התשעים, סברו שם שהיא עומדת להעביר את הכתר עוד בחייה. אז סברו. כעת כבר מדליפים את השתלשלות האירועים שיתקיימו אחרי מותה. מה ששמעתם.
באנגליה כמו באנגליה לא משאירים שום דבר לרגע האחרון, וגם הציבור הישראלי קיבל הצצה להתנהלות המדוקדקת שם. הכתבת ענבל חננאל פרסה את המדריך הכמעט־מלא ליום שאחרי, ופירטה כמה ימי אבל צפויים להימנות לאחר שירדו הדגלים בארמון בקינגהאם ובממלכה כולה לחצי התורן (12, תודה ששאלתם), מה יהיה צבע החליפות והעניבות של השדרנים והעיתונאים בערוצי הבי־בי־סי במהלך התקופה (שחור, נו מה); ומהו הקוד שירמוז לאנשים הנכונים שהמלכה איננה ("גשר לונדון התמוטט" – London bridge is down. באנגלית זה בהחלט נשמע יותר טוב). כמו כן נקבע זה מכבר מי יהיה האיש שיכריז רשמית על מותה (מזכירה האישי, כריסטופר גדט), ומי ינחה את טקס הלווייתה (הארכיבישוף מקנטרברי, ג'סטין וולבי). זאת בתנאי שהשניים עוד יהיו בחיים כשהוד רוממותה תלך לעולם שכולו טוב, כמובן.
לישראל, הצנועה הרבה יותר במידותיה, יש מנהיג שובר שיאים משלה, אבל גם לגדולי הפרשנים בארץ ובתפוצות אין שמץ של מושג איך ייראה היום שאחרי פרישת נתניהו. איש לא יודע לנחש אילו ח"כים שחסו בצל הצלחתו יתגלו במערומי כישוריהם ביום שיעזוב את הפוליטיקה, ומי מהם ישתחררו מאחיזתו של הגורו ויפרצו קדימה; מי יתנדנד וייפול בהיעדר החומה הביביסטית סביבו, ועל מי יזרח האור כשיסתלק הצל המאפיל שמטילה אותה חומה עצמה. מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי יישפל ומי ירום. ואין תשובה לרוע הגזירה.
לא רק את עתיד המערכת הפוליטית שאחרי נתניהו קשה לחזות, אלא גם את מעמדו של האיש עצמו. האם ראש הממשלה יסיים את הקריירה המפוארת שלו במדי אסיר כתומים, או שמא יהפוך לאושיית הרצאות בינלאומית, שוכנת אולפני טלוויזיה ומקדמת אג'נדות פרו־ישראליות, כמו שהוא יודע לעשות? האם פרישתו תגיע מרצון, או שמא בעקבות הרשעה פלילית מביכה? הנאום שיישא הנסיך צ'ארלס לקראת הכתרתו כתוב כבר שנים, וגם נאומי יורשיו הפוטנציאליים של נתניהו נכתבים במשך שנים במוחותיהם הקודחים, אבל קשה לנחש באיזה מהם ייעשה שימוש. הנאום היחיד שכנראה נכתב כבר, ויהיה רלוונטי ביום שאחרי נתניהו, הוא זה של הראש עצמו.
חודש לפני שהפסיד בבחירות 1999 למפקדו־יריבו אהוד ברק, נתניהו כבר קיפל לכיס חליפתו את נאום ההתפטרות שלאחר התבוסה הצפויה. שעה שעוד עסק בתעמולה אינטנסיבית למען בחירתו הישירה בפעם השנייה, בחדרי חדרים כבר פעל אחרת. בפורום המצומצם שלו סיפר אז נתניהו כי מרגע שנחשף לגודל התקציב העומד לרשות יו"ר העבודה (אז בגלגולה כ"ישראל אחת"), הוא הבין שבבחירות האלה הוא לא עומד לנצח. גם היום, אם יש מישהו שמוכן לכל תרחיש, מוכן באמת, הוא האיש.
השבועות האחרונים מלמדים על ריכוז גבוה של אנרגיות ותשומת לב מצד ראש הממשלה לענייני החקירות. למרות סיסמת "לא יהיה כלום כי לא היה כלום" השגורה בפיו, ולמרות הסקרים המחמיאים, האיש שמקווה בכל מאודו לשבור ביוני הקרוב את שיא הכהונה שרשם דוד בן־גוריון, כבר נשמע לא מאוד בטוח בהצלחתו לעמוד ביעד. ההצהרה ה"דרמטית" לתקשורת שזימן השבוע, ושנגמרה בקול ענות חלושה, היא רק סימן אחד לכך.
רק טיימר חסר
נתניהו של השנים הראשונות ברצף שלטונו הנוכחי ידע לשמור על פאסון מרשים, כשהוא מיירט את יריביו הפוליטיים באדישות של אחד שלא מתעסק בקטנות. שהם ישמיצו, ילעגו, ייטרפו מקנאה. הוא עסוק בדברים הרציניים באמת – בביטחון ובכלכלה, בחיזוק הביצורים סביב הווילה הקטנה בג'ונגל, ובפיתוח אי של שפיות בתוך קריסת מערכות כלל־עולמית. וזה עבד לו. נתניהו הסתמן בזמנו כמי שההתעסקות הפוליטית, שהוא כל כך מוכשר בה, מצליחה לו כשהוא עם יד אחת קשורה מאחורי הגב בשעה שהיד השנייה חותמת על הסכמים בינלאומיים. בחצי חיוך והרמת גבה אחת קצת יותר מהאחרת, הוא קרץ לציבור: "קטן עליי העסק". בשנים האחרונות, לעומת זאת, מתפתה נתניהו לשיח טוקבקיסטים ירוד, מתמסר כולו לעיסוק מביך וקטנוני מול מקטרגיו הסדרתיים.
המתקפות על התקשורת הפכו לחלק מדף המסרים הקבוע של נתניהו, ודי בצדק. כפי שאמר בהצהרתו השבוע, אכן אין איש ציבור (או כל אזרח אחר בישראל) שהושמץ בתקשורת כמוהו. מעולם לא ניתנה במה רחבה כל כך ואובססיבית כל כך להשמצת אדם, עד כי נדמה שהמושג "שנאת נתניהו" ראוי לו להיכנס לרשימת ההפרעות הנפשיות המוכרות בעולם הפסיכיאטרייה. ובכל זאת, העימות הזה לא היה צריך להתנהל מצד האיש עצמו. בשביל זה הוא מוקף בסוללה של מקורבים ומעריצים וב־29 חברי כנסת נוספים ברשימת הליכוד.
משום מה, האיש שתרומתו בעשורים האחרונים לכלכלת ישראל, ליחסיה הבינלאומיים ולסדרת הישגים מרשימים אחרים היא ללא תחרות, מוצא לנכון ללעוג לגבות של כתב חברת החדשות משה נוסבאום, לחקות את אהוד ברק ("טסונאמי"), ולהתלכלך ברכילות על האח של בן כספית. במקום לשמור על לשון נקייה ולהשאיר את ההתחשבנות המלוכלכת למקורביו, הוא בוחר לגייס את כישוריו הרטוריים למאבק תדמיתי לא מכובד, להוריד את הכפפות ולהתפלש בעצמו ברפש של הפוליטיקה הנמוכה. הבעיה היא שכשאתה שולף אצבעות מטונפות מבוץ, לא כל כך נעים ללחוץ לך את היד.
מתקפות התקשורת, כבר למדנו בעשור החולף, רק מגבירות את האהדה לנתניהו בציבור הישראלי, ולא מצליחות לפגוע כהוא זה במעמדו המדהים ברחבי העולם. ובכל זאת, ראש הממשלה לא מסתפק בחיבוק של שוק מחנה־יהודה, הוא רוצה לכוון גבוה יותר. התיקים 2000 ו־4000 מלמדים שבסופו של יום נתניהו הוא רק בן אדם, וגם הוא רוצה את החי"ת־חי"ת של החבר'ה היותר מקובלים.
השבוע ביקש ראש הממשלה לנצל את אמצעי התקשורת כדי להגחיך את ההאשמה בשוחד, להסביר לנו ש"אין כסף, אין שוחד", וזהו. בשביל זה הוא גייס את מדדי הלחץ של האזרחים ושל התקשורת כולה, והבטיח הודעה דרמטית, כאילו הוא עומד לפרוש מתפקידו, לספח את מעלה־אדומים, או לכל הפחות לחשוף נתון מדהים הקשור בחקירות נגדו. אבל כגודל נסיקת הציפייה כך גודל נחיתת האונס של ההודעה הדלה.
אין צורך לרחם או להתלונן על ערוצי התקשורת שנתנו לו במה מכובדת ושיחקו לידיו בסקרנות גלויה. כל אחד מהם נהנה מרייטינג סוחף, ומאחוז גבוה מהרגיל של נתוני צפייה. נתניהו הרי למד מהם איך בונים דרמה, עם רצף טיזרים לאורך היום. שיגידו תודה שלא הפעיל בצד המסך טיימר דיגיטלי שסופר את הדקות לאחור לקראת הצהרתו. ובכל זאת, עם אותם מסרים עצמם, נתניהו היה יכול לבנות משהו משמעותי יותר, שלכל הפחות יצליח לשכנע חלק מהצופים שאכן מדובר בדרמה. דווקא הדבר הקטן הזה, שלא צלח לו, חיזק את התחושה שהאיש אכן שחוק, ובעיקר שהוא מוכן, מוכן מדי, לקרנבל המשפט המתקרב ובא.
נתניהו יודע היטב שיש שוחד שאינו קשור בכסף אלא בטובת הנאה. מנגד, הוא גם יודע שציבור שהתקשה להזדעזע משמפניות לגברת וסיגרים לאדון, יתקשה מאוד לראות בכותרות חיוביות סיבה לנפילת שלטון. הוא גם יודע שקהל היעד שלו חש מותקף לא פחות ממנו, מזולזל באמצעי התקשורת על תמיכתו בראש הממשלה. ממילא, הבוחר הליכודניקי מסוגל להזדהות עם הצורך לאזן את התמונה. אילו חש שנבחר הציבור שלו מקבל סיקור הוגן, הוא עוד היה יכול להבין את הזעזוע מבקשותיו של האיש המורם מעם לקבל כותרת אוהדת בעיתון או להצניע ביקורת בשולי אתר. מבחינת המצביע התומך, נתניהו נדרש לקנות כותרות חיוביות רק לצורך מיתון הארס נגדו והשבת הפרופורציה לדיווחים עליו ועל אשתו. אלא שדווקא נתניהו עצמו, בהתנהלות מוחצנת מדי ונטולת כל פאסון, יורד לשיח דוקרני ומיותר שלא עושה עמו חסד, שלא מלמד על שליטה במצב.
באמצע שנות השישים, לאחר שבן־גוריון הובס על ידי לוי אשכול וגורש מהמפלגה שבראשה עמד, הוא נכנס לחצי עשור של דעיכה פוליטית ונפשית. ראש הממשלה לשעבר הביך עצמו במפלגות רפ"י ו"הרשימה הממלכתית", כשהוא מתקשה לרדת מעמדת המנהיג וללכת לעשות לצריפו. באותם ימים צייר הקריקטוריסט המיתולוגי דוש את הזקן כמי שמנתץ פסל בדמותו שלו. בן־גוריון של סוף הדרך, בן־גוריון של הפוליטיקה הקטנה, פוגע אנושות במיתוס בן־גוריון מקים המדינה. שר ההיסטוריה הוכיח שאחרית בן־גוריון לא הצליחה להבליע את הישגיו הגדולים, וסביר להניח שכך יקרה גם עם נתניהו, אבל בזמן אמת התנהלותו של הזקן הייתה מחזה לא נעים לצפייה. לימים כתב דוש על האיש ועל הקריקטורה המפורסמת: "בעשור השני של שלטונו רק אדם אחד היה מסוגל לגבור עליו, האיש בכבודו ובעצמו – והוא הצליח! הציבור ליווה בהתרגשות גדולה את האירועים סביב נפילתו של בן־גוריון אשר עד מהרה לבשו אופי של טרגדיה יוונית. אולי זו הסיבה לכך שזוהי האחת הקריקטורות הפופולריות ביותר שציירתי".
כותרת נסחרת
ובצד כל אלה, יש צדק בדברי ראש הממשלה: שעה שמבררים את התיק של האיש שלא זכה לסיקור חיובי, בלתי אפשרי לא לבדוק מי מאנשי הציבור שעדיין מסתובבים בתוכנו ומכוונים לרשת את נתניהו, זכו לסיקור כזה. אי אפשר גם להימנע מהשאלה המתבקשת – מה נתנו או הבטיחו בתמורה. המבוכה האמיתית בפרשת ידיעות אחרונות ואתר וואלה היא של אנשי התקשורת, שבמחי נוני מוזס אחד ואלוביץ' נוסף הוכיחו שכותרת ראשית היא מניה נסחרת לאישי ציבור. קצת קשה להאמין שנתניהו נדרש לתת משהו תמורת סיקור סביר, בעוד אחרים קיבלו סיקור אוהד פשוט כי היו ראויים לכך בעיניו של המו"ל הנכבד. לא פחות מזה, ראוי להזדעזע מכך ששני כלי תקשורת מרכזיים מלמדים על עצמם שברירת המחדל שלהם כלפי איש אחד בלבד הייתה סיקור עוין, עד שישוחד אחרת.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
