פרשת עקב: הנעל שהפכה לנשק במלחמת המינים
סינדרלה עשתה מהן קריירה, ג'וליה רוברטס חלצה אותן על השטיח האדום, ואצל דיילות אל–על הן הציתו מחאה. מסע בעקבות הנעל הכי טעונה בתולדות האנושות
לא משנה אם ננבור בגרסת האחים גרים, נפשפש בזו המוכרת של שארל פרו, או נרפרף על מאות גרסאות ספרותיות אחרות למעשייה הנפוצה בעולם, רוב הסיכויים שלא נמצא ב"סינדרלה" את הצירוף "נעלי עקב". כן, היא נמלטת מהארמון ומשאירה אחריה אנפילאה, סנדל או נעל מזכוכית - תלוי מי המתרגם - וכן, פריט ההנעלה השביר תואם את מידותיה להפליא, אבל אין בכתובים ולו עקב דקיק אחד.
עוד כותרות ב-nrg:
- "חתירה להסדר קבע כעת היא כישלון ידוע מראש"
- עלייה דרמטית במקרי האנטישמיות בארה"ב
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והנה על הפוסטר של העיבוד הקולנועי האחרון לסיפור סינדרלה מלפני שנה מופיעה נעל עקב מזכוכית. הסיכוי שהגיבורה רצה עם הנעל המוגבהת הזו מהארמון על פני מאות מדרגות הוא מזערי, גם בקנה מידה של אגדות.
מי שאחראים לחיבור התודעתי בין הנעל לאגדה המפורסמת הם ככל הנראה האנימטורים של אולפני וולט דיסני. בשנת 1950 הם העניקו לגיבורת האנימציה המפורסמת שלהם לא רק נסיך מהונדס שיער, אלא גם את נעל העקב.
כבר ממצרים העתיקה קיימות עדויות שכוהני דת נעלו סוג של פלטפורמות גבוהות, ואחריהם גם קצבים הגביהו את עצמם כדי לחמוק מדם החיות שזרם תחתיהם.
גברים ונשים כאחד העניקו לעצמם כמה סנטימטרים בימי הביניים כדי לנתק מגע מהביוב והלכלוך שמילא את הרחובות בהיעדר ניקוז הולם. השמלות הארוכות גרמו לנשים לפרגן לעצמן לעתים גם עשרים סנטימטרים של פלטפורמה כדי לא ללכלך את שולי השמלה, ובאותה העת גם חיילי הצבא הפרסי חטאו בעקבים עם מגפי הרכיבה שלהם.
לאורך ההיסטוריה לא נעלו אנשים עקבים רק מטעמים פונקציונליים. כמו המחוך שהודק ללא רחם כדי להתאים את גוף הנשים לאידיאל של שעון חול, כמו מנהג כריכת רגלי הילדות האכזרי בסין ("רגלי לוטוס") שמנע את גדילת כפות הרגליים - נעילת נעלי העקב הפכה לסמל סטטוס: אני נועל, משמע יש לי כסף לא לעבוד.
"כדי ללכת עם נעלי עקב בימים עברו, צריך שתהיה אפשרות לקנות אותן, צריך להתאמן על הליכה איתן, ואולי אפילו לכלות כמה זוגות בדרך - שזה אומר זמן וכסף", מסביר ד"ר אורן חסון, מומחה לפסיכולוגיה אבולוציונית. "זה גם אומר שישנם סוגי מקצועות או סטטוסים סוציו-אקונומיים שלא מאפשרים נעילת עקב.
במילים אחרות, יש לנו כאן עקרון הכבדה: מי שיש לו יותר זמן וכסף, ומקצוע שאינו דורש עבודה פיזית, יכול להרשות לעצמו. נעלי עקב הפכו להיות סמל סטטוס של האישה, בין אם דרך משפחת המוצא שלה, בן זוגה המבוסס או המעמד שהיא בנתה בעצמה".
"הגבלת התנועה משקפת מעמד לאורך כל ההיסטוריה", ממשיכה את הקו יערה קידר, אוצרת התערוכה "סינדרום סינדרלה: מסע בעקבות הסטילטו", המוצגת בימים אלה בגלריית החווה בחולון. "אלה לא רק מחוכים ונעליים, אלה גם שמלות קרינולינה למשל, כי מה זה אומר ללבוש אותן? זה אומר שמישהו מלביש אותך, וזה אומר שמישהו אחר הולך בשבילך, עומד בשבילך, עובד בשבילך. בשביל נשים במאה ה-19 המשמעות הייתה שהבעל עשיר ומצליח מאוד. נשים היו מעין חלון ראווה של הגברים שלהן".
לואי ה-14 אגב, אחד הגברים החזקים באירופה, נעל עקבים אדומים בלי להיחשד במטרו-סקסואליות ובלי להסב מורת רוח לפילגשיו. אלא שבאמצע המאה ה-18 הפסיקו הגברים לנעול נעלי עקב, והן הפכו לפריט נשי מובהק.
התפנית הבאה בהיסטוריה של נעלי העקב התרחשה כשבמהלך המאה העשרים ישבו מעצבי אופנה משפיעים כמו רוז'ה ויוויה הצרפתי וסלבטורה פרגאמו האיטלקי, ופיתחו את הטכניקה של הכנסת מסמר מתכת לתוך עקב. ההמצאה אפשרה לדקק ולהגביה את העקבים, ובכך עזרה ליילד את עקב הסטילטו.
"הרעיון של ללכת על עקבים התפתח לפני בערך 500 שנה, אבל עקבים מהמאה ה-18 למשל הם די מתונים, כי חסרה להם הטכניקה. רק בשנות החמישים של המאה העשרים התחילו לעשות שימוש בטכניקת המסמר, ומובן שמאותו רגע הנעליים הפכו להיות הרבה יותר גבוהות ונתנו למעצבים הרבה יותר חופש פעולה ומשחק, ולנשים - יותר אתגרים להתמודד איתם", מסבירה קידר.
מאז ועד היום עומד פריט הלבוש במרכז שיח סוער ואמוציונלי שחצה מזמן את גבולות עולם האופנה. מה לא נאמר עליו, על עקב הסטסילטו? שהוא מייצג עוצמה נשית, מעמד חברתי, שהוא פטישיסטי ושהוא מגביר אטרקטיביות נשית, ובאותה הנשימה ממש שהוא מייצג שעבוד נשי, דיכוי וכניעה לתכתיבים גבריים, ושהוא הרה סכנה. בדיוק לצומת הזה החליטה קידר להכנס.
קידר, בוגרת מגמת עיצוב אופנה בשנקר ובעלת תואר שני באוצרוּת ובחקר היסטוריה ואופנה מאוניברסיטת ניו-יורק, לא מתעמקת בתערוכה בתהליכים היסטוריים ולא חושפת תצלומי נעליים מצהיבים לצד קירות עמוסי מלל. בתערוכה מוצגות למעלה משישים נעלי עקב שעוצבו על ידי מיטב המעצבים הישראלים וכל אחת מהן נושאת אמירה מעוררת מחשבה על אחד האובייקטים האיקוניים והטעונים בתולדות הלבוש.
בעולם המערבי נהוג לומר שכל אישה צריכה לנעול נעל עקב לפחות פעם אחת בחיים. לפי הכלל הזה אני איכר מיובל ידיים מקזחסטן, אבל לא זה מה שמנע ממני לעלות על עקב בגובה 0.01 ס"מ של כפכפי ים מגומי ולהרחיק לחולון. שם, בתוך אזור תעשייה מהביל, לוקח אותך שלט גדול לשביל שמכניס למעין קיבוץ קטנטן. כאן שוכנת החווה החקלאית, ולצדה, ליד מדשאות ירוקות ומטופחות, ניצב בית ערבי לשעבר ששייך לעיריית חולון ומציג תערוכות מתחלפות.
הקשה בדלת ברזל מאותגרת-פתיחה מפגישה אותי עם קידר, ועם כמה בנות שנמצאות בישורת האחרונה של הקמת התערוכה. כולן אגב, ללא עקבים. "מה לעשות, אנחנו עובדות", אומרת אחת מהן וממשיכה את העיקרון שהובע לעיל: אם עובדים - לא נועלים.
השילוב הבלתי אפשרי בין עקבים לבין עבודה לא הפריע להנהלת חברת התעופה אל-על לחייב את הדיילות העובדות בשירותה לנעול נעלי עקב, מה שעורר לפני שנה מחאת דיילות סוחפת שגרמה גם לדיילים הגברים לנעול סטילטו כאות הזדהות. שר הכלכלה דאז, אריה דרעי, קבע כי מדובר בהתעמרות בעבודה, באפליית נשים וכן בסיכון בטיחותי ובריאותי. אל-על בתגובה הקטינה את גובה העקב ואפשרה לדיילות לבחור בין שני סוגי עקבים, אחד מהם מינימלי.
בחודש מאי האחרון עלתה ג'וליה רוברטס על מדרגות השטיח האדום בקאן יחפה כביום היוולדה כאות מחאה על החוקים הנוקשים של קוד הלבוש האנטי-פמיניסטי שנכפה על אורחות הפסטיבל, הכולל נעלי עקב. שנה קודם לכן, במסגרת אחת ההקרנות, הרשו לעצמן כמה אורחות להגיע, לא עלינו, בנעליים שטוחות, ונאסר עליהן להיכנס למתחם בהוראת כמה מקברניטי הפסטיבל. האקט של רוברטס גרם לנשים להריע לה מכל קצווי תבל, אבל חלק מהמצלמות פספסו את העובדה שהיא שבה לנעול אותן בסיום הטיפוס.
"לנעלי הסטילטו יש היסטוריה טעונה מאוד, ובתערוכה רציתי לתת את כל הביטויים שלה: הטוב מול הרע, הפנטזיה מול המציאות, בלי קביעה מראש של שחור או לבן", אומרת קידר. "אני מתגוררת בניו-יורק ואני תמיד רואה ברכבת התחתית נשים שהולכות עם נעלי עקב ביד ועם סניקרס על הרגליים ומחליפות. מדובר באחד מפריטי הלבוש הנמכרים בעולם, וקראתי שרק בארצות-הברית נשים משקיעות למעלה מעשרים מיליון דולר בשנה ברכישת נעלי עקב.
"מצד שני, נתקלתי בהמון ביקורת על כך שהנעל היא במובהק אנטי-פמיניסטית ושהיא מאטה אותנו, מכאיבה לנו, מסוכנת לנו. ושוב, מצד שלישי מצאתי שהחל משנות התשעים, נשים פמיניסטיות רבות אימצו את נעל העקב כפריט מעצים מתוך תפיסה שאישה צריכה לעשות קודם כל מה שטוב לה, ושזה בשבילה, לא בשביל גברים. עדיין העובדה שמצפים מנשים לנעול עקבים מעוררת הרבה שאלות על למה ואיך זה התפתח, וזו הסיבה שבחרתי לעסוק בזה בתערוכה שלי".
על קיר החלל הראשון מבין הארבעה המרכיבים את התערוכה, כל אחד מהם עוסק בנעלי העקב מזווית אחרת, תלוי אוסף נעלי סניקרס לבנות שעליהן מודפס ציור של נעלי עקב. "כאלה אני מוכנה לנעול", אני אומרת לקידר. "מצחיק, כל מי שראתה אותן אמרה את זה", היא מציינת.
לנעליים אחראים מעצבים מבית דניאלה להבי והשם שנבחר הוא משחק לשון משעשע - Prints Charming. החלל הראשון הוורדרד, המחופה בווילונות טול, מוקדש כולו לאגדות, כיוון שנעליים הן הסמל המזוהה ביותר עם סינדרלה. "הקשר בין אגדות ונעלי עקב הוא הדוק ובלתי נפרד ולכן בחרתי לקרוא לתערוכה סינדרום סינדרלה. יצא לך פעם להסתכל על הנעליים שנועלות נסיכות דיסני? זה עקב ממש לא קטן וזה התקבע אצלנו בתודעה", אומרת קידר.
חלק מהמעצבים בחרו להתייחס אל הכוח הפנטסטי שמייצגות נעליים באגדות ילדים. כך למשל בחרו נופר חיימוביץ' ואלעד ברוך במעשיית רפונזל כדי לעסוק באשליית היציבות. נעל עקב נטולת עקב מרחפת באוויר, ומהנעל משתלשלות שרשראות עדינות מצופות זהב שנראות כמו שערותיה של רפונזל. השרשראות הן-הן החיבור הרופף שלה לקרקע, תבינו אתם את המשל.
החלל השני, צבוע שחור, עוסק בפטישיזם שדבק בנעל הסטילטו. בחלל מוצגות עבודות הבודקות את הקשר בין עונג וכאב, בין הכינוי שקיבלו הנעליים "killer heels" לבין הסגידה להן, המגדריות שלהן והעוצמה. עם השנים, מפריט שימושי שנועד לשמור ולהגן על הרגל הפכה נעל העקב לפריט מגביל המשבש את ההליכה, דורש מאמץ מיוחד, סיבולת בפני כאב ולעתים גם צורך בתמיכה.
תחת השם Pretty Woman בחרה תמי בר-לב לעסוק בסכנה שבנעלי עקב הגבוהות. בעבודתה נראה פסל של ראש אישה מצווארה, עטוי בתרבוש תחבושת לבנה ופלסטר, ובו נעוץ עקב סטילטו אדום. "נקודת המוצא שלי הייתה האסוציאציות החיוביות שעולות במחשבותינו כשאנו חושבים על נעל סטילטו - אישה יפה, חזקה, תמירה, שצועדת אלינו בביטחון פתייני ובשמלה אדומה. את כל אלה החלפתי בתוצר הסופי בהפך הגמור: אישה צועדת על קרקע לא יציבה, ודוגמניות יפהפיות שמועדות על המסלול וסופגות את סכנות המקצוע", מסבירה בר-לב.
"תמי סיפרה שהיא תמיד רצתה ללכת על עקבים, אבל היא לא מסתדרת עם זה ומפחדת ליפול, ומשם הגיעה ההשראה", אומרת קידר. בשבוע האופנה בניו-יורק לפני כחמש שנים מעדה דוגמנית מצוידת בעקב גבוה במיוחד על המסלול, וכאילו לא די בזה, כחמש שניות אחר-כך נחתה שוב, מה שאִפשר למהדורות הגיא פינס ברחבי העולם לסקר את ההשתטחויות הפוטוגניות של דוגמניות על מסלול.
גם קידר, אחרי בילוי לילי בסוהו בניו-יורק, זכתה לנפילה מפוארת. על פי הערכות 43 מיליון נשים בשנה בארה"ב נזקקות לטיפול רפואי כתוצאה מנעילת עקבים. פלא שעידית ברק בחרה ליצור לתערוכה קביים שתחתיתם הם עקבי סטילטו?
האם נעלי העקב באמת מסוכנות כפי שמציגים אותן? "אני כמובן מעודד שימוש בנעלי עקב - זה מביא פרנסה", צוחק ד"ר אלון בורג, מומחה לאורתופדיה וכירורגיה של כף רגל וקרסול. "וברצינות, שימוש בנעלי עקב גורם לכמה שינויים במבנה הגוף: הוא משנה תבנית הליכה, שמעמיסה יותר על השרירים, החל משרירי הסובך (תאומים), הירכיים והגב.
"הוא גורם לעייפות שרירים במאמץ שלא ליפול מהעקבים, ועייפות השרירים הזאת היא גם זו שגורמת למעידות. מעבר לכך, נעילת עקבים מקצרת את שרירי הסובך בטווח הארוך ויכולה לגרום לתחלואים רבים בקרסול וכף הרגל. היא משנה ומפחיתה את טווחי הקרסול, ובשימוש רב מגבילה את יכולת הכיפוף למעלה של כף הרגל. היא מעלה שכיחות של פציעות לקרסול וכף הרגל, בעיקר נקעים. נעילת נעל עקב יוצרת מנח של קרסול מכופף, מה שגורם לכאבים תחת כרית כף הרגל והאצבעות".
אפילו השחקנית שרה ג'סיקה פארקר, כוהנת נעלי העקב שבנתה את הקריירה שלה על חיבת הסטילטו של קארי ברדשו, הודתה כי היא נאלצת להיפרד מנעלי הסטילטו שלה, לאחר שני עשורים של הליכה יומיומית שהולידו כאבים בלתי נסבלים.
כמחווה למתח הנצחי בין יופי לבין סבל, יצרה שני לקס נעל סטילטו מכוסה נוצות המחוברת בעזרת שרשרת ברזל מסיבית לכדור ברזל כבד. "חומריות הנעל מנוגדת לתחושת הכבדות שיוצר הסטילטו - מכוסה נוצות קלילות שמסמנות אפשרות למעוף ושחרור מכבלים מטפוריים. אני תוהה מהי נשיות חזקה וסקסית ובעיקר - מי קבע?", היא מסבירה.
ובאמת, מי קבע שנשים צריכות ללכת עם נעל בלתי אפשרית? האם נשים קיבלו זאת על עצמן? האם הן נכנעו לתכתיבים? תלוי את מי שואלים, המחקר הומה והרשת גועשת. "גברים באופן מסורתי תמיד דרשו מנשים ללכת ולרקוד בכאב. תעשיית האופנה שיוצרת את החוקים נשלטת על ידי גברים שרבים מהם בעלי פֶטיש לנעליים, והם משליכים את סטייתם על רגלי נשים שבורות", אמרה פרופ' שיילה ג'פריז, אקטיביסטית ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת מלבורן.
כתבת הגרדיאן האנה בטס, שאחרי התרסקות בנעלי סטילטו יצאה לחקור את הנושא, פנתה לג'פריז וזו ענתה לה: "כשאני רואה אישה צעירה נאבקת ללכת ולהישאר יציבה, אני מתמלאת כעס מעומק ההשפלה שנשים צריכות לשאת בחברות שבהן משולם מס שפתיים לשוויון בין נשים לגברים".
ח"כ מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנה הציוני, מזדהה עם דבריה של ג'פריז. "גם על הפרעות אכילה אנחנו אומרות 'זו בחירה שלי'. פורמלית אף אחד לא מכריח אותנו לעשות ניתוח פלסטי או מחייב אותנו לנעול עקבים גבוהים, אבל המסר ברור: אם לא תעמדי בתו התקן שנדרש מנשים - את בחוץ. אז ברור שאת בוחרת, כי את מבינה שזה מחיר שאת משלמת כדי שיתפסו אותך כאדם בעל תוקף, וכדי שלא תהיי בלתי רלוונטית בשל גיל, או היעדר רזון או חוסר הפגנת מיניות וכן הלאה.
"ההופעה החיצונית משמרת את הגברים קודם כול בתור רציונל, שכל, סמכות, הנהגה ומקצועיות, ומשמרת נשים קודם כול בתור גוף. האבחנה המגדרית נאכפת ומוקרנת על ידי התרבות הפופולרית: הטלוויזיה, הסרטים, הספרים, הפרסומות. זה מחזיר אותנו לעקבים: גובה עקבים ממוצע בארה"ב משנות השבעים להיום הוכפל, משלושה אינץ' לשישה אינץ' בממוצע.
המשמעות היא שזה הופך אותך לפיזית בלתי יציבה, נטולת יכולת ללכת מהר, ועל זה אומרת הפמיניסטית קרול גיליגן 'איך נדע כמה מהר אנחנו יכולות לרוץ, אם אנחנו אפילו לא יכולות ללכת?'. ללמעלה מתשעים אחוז מהנשים יש בעיות בכפות הרגליים, והנה, היום נפתחות מרפאות פלסטיות מיוחדות לכף הרגל, שבה נשים עושות שינויים מטורפים כדי להיות מסוגלות להיכנס לתוך נעלי עקב. הן משתילות סיליקון לתוך העקב, לכריות של האצבעות, מנסרות את העצמות".
ויש שיגידו שבכול אשמה האבולוציה. אינספור מחקרים ניסו לדון בשאלה מה יש בעקב שמוציא כביכול גברים משלוותם. "נעלי עקב מבליטות את הביטחון העצמי של האישה, המופגן דרך הנכונות להעצים את נוכחותה בעזרת צליל הצעידה המוגבר וההגבהה המשמעותית. גברים טענו מאז ומתמיד ששינוי תנוחת הרגל, כאשר שרירי השוק מתוחים, יוצר מראה מושך וארוך יותר", מסביר חסון.
מחקר שנערך בשנת 2013 ועסק באבולוציה ובהתנהגות אנושית בחן למשל מדוע התפוגגו ה"כריות" שהוצמדו לכתפי נשים ומזכירות מראות קשים מהאייטיז, בניגוד לנעלי העקב שנפוצות בעולם ולא מתכוונות להיעלם. כריות הכתפיים יצרו אשליה של גב רחב מדי ושיוו לנשים מראה גברי (שלא לומר מראה של שחקני בייסבול), והאטרקטיביות, איך לומר, נמצאת כאן בסכנה.
תיאוריות שנבדקו במחקרים שונים הציעו שנעלי עקב מקטינות את הרגל, בדומה להליך הקטנת הרגל האכזרי שנמוג רק לא מזמן בסין, אבל אבולוציונית באו מחקרים אחרים והסבירו שלהפך - זכר אמור לרצות שלנקבות יהיו כפות רגליים גדולות יותר, ושוב נותרנו מול שוקת שבורה.
מחקר אחר הראה שצורת ההליכה המשתנה היא שגורמת לנשים להיראות מושכות יותר. כדי לבחון את העניין צולמו נשים כשהן הולכות על נעליים רגילות, ואז הן צולמו שוב, הפעם על עקבים. שופטים משני המינים התיישבו לצפות בסרטונים. התוצאות היו חד-משמעיות, והראו שנשים עם עקבים אכן נתפסו כאטרקטיביות יותר וצעירות יותר - ללא הבדל בין דעת השופטים לשופטות.
מחקר שנערך בצרפת חשף כי גברים מעניקים יחס שונה לגמרי לנשים בעקבים גבוהים. בניסוי התגלה כי הסיכוי שאישה נעולה בעקבים שתשמוט מידה כפפה ברחוב סואן תקבל אותה בחזרה מידי גבר, גבוה בחמישים אחוזים מסיכוייה של אישה שלרגליה נעליים שטוחות. ממצא אחר הראה כי סיכוייה של אישה בנעלי עקב לקבל תשובות לסקר מפי גברים שעצרה ברחוב גבוהים פי שניים מסיכוייה של אישה בנעליים שטוחות.
"חוץ מהנזקים הפיזיים והעובדה שאנחנו בלתי יציבות כשאנחנו נועלות עקבים, העקבים יוצרים פוזיציה שמבליטה את הישבן והחזה ויוצרת קשת בגב, והופכת אותנו לאובייקט מיני", אומרת מיכאלי. "עם כל ההתקדמות הגדולה והמשמעותית במעמד נשים ופריצת גבולות חדשים - יש לנו מועמדת לנשיאות בארה"ב, ויש נשים מדעניות ואסטרונאוטיות - קיימת במקביל גם תגובת הנגד שגורמת לנו לשלם על ההישגים שלנו בגוף, לשלם בהפרעות אכילה, בגובה העקבים וברפואה פלסטית".
החדר השלישי בתערוכה מתמקד בשאיפה להמריא גבוה באמצעות הנעל. נעלי האקרובט של טלי סוריט לוקחות אותנו לעולם הקרקס, אלמוג חג'בי יצר נעל בהשראת עפיפון. אנחנו מתקדמות על אריחי הבית המקורי לעבר החלל הרביעי. "החלל האחרון בוחן את הקשר בין נעליים לאמנות, מה המקום של נעל בתוך תערוכה. אלה נעליים שמותחות את הגבולות שבין אופנה ואמנות ושואלות שאלות כמו האם נעל שאי אפשר ללכת אתה היא נעל?".
בחדר תמצאו נעל בהשראת נבל, אחרת שהיא רוגטקה, ונעל שמעוצבת כצמח טורף. המעצבים המוכשרים כולם ישראלים, בחירה מכוונת של קידר, שזוהי לה התערוכה הרביעית. אגב, לפני ארבע שנים בגלריה זו, היא אצרה תערוכה על שמלות כלה, גם היא עם אמירה קונספטואלית. "אני מאמינה בתעשיית האופנה ואני מאמינה במעצבים ובכישרון שיש פה", היא אומרת.
בימים הקרובים תשוב לניו-יורק, ואני שואלת אם יש הבדל בין נעילת עקבים כאן ושם. "בניו-יורק מקובל מאוד ללכת על עקבים גם במשך היום, לפגישות עסקים, לאירועים. קוד הלבוש מוגדר יותר מאשר בארץ. בארץ מזמינים לחתונה וכל אחד לובש מה שהוא רוצה. בארצות-הברית כולן נועלות סוג מסוים של נעליים ושמלות באורך מסוים לקוקטייל, לחתונה, לריהרסל דינר, ויש בזה משהו מכבד". וגם חונק, אני מציינת. אולי, היא תוהה, ושתינו נפרדות לדרכנו על כפכפינו השטוחים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם