חוק משאיות האשפה: איך לא להישאב לכעס של אחרים?
אודטה חושבת שרוב האנשים הם כמו משאיות אשפה, מלאי כעסים ותסכולים - ואם הם מרוקנים את האשפה עליך, אסור לקחת את זה באופן אישי
“לפני 16 שנה", כתב יפה כל כך הסופר סטיבן קובי, “למדתי שיעור במושב האחורי של מונית בניו־יורק: נכנסתי למונית וביקשתי להגיע לתחנת גרנד סנטרל. נסענו בנתיב הימני כשמכונית שחורה יצאה לפנינו בפתאומיות מחניה.
נהג המונית שלי נאלץ להטיח את רגלו בכוח על דוושת הבלם, המונית החליקה, אבל למזלנו החטיאה בסנטימטרים ספורים את אחורי הרכב שיצא מהחניה.
הנהג שכמעט גרם לתאונה החל לצעוק ולקלל אותנו. נהג המונית שלי, לעומתו, חייך ונופף אליו בידו. אני מתכוון שהוא באמת היה ידידותי. לא התאפקתי ושאלתי אותו: ‘הנהג הזה כמעט הרס את רכבך, ואולי היה שולח את שנינו לבית החולים! למה הגבת בכזו חביבות?' ואז הוא סיפר לי את מה שאני מכנה היום ‘חוק משאיות האשפה'.
“'מרבית האנשים הם כמו משאיות אשפה. הם הולכים לכל מקום מלֵאֵי אשפה, מְלֵאֵי תסכולים, מלֵאֵי כעס ושבעי אכזבות. כשאשפתם נערמת הם זקוקים למקום כדי לרוקן אותה. אם קורה שהם מרוקנים את האשפה עליך, ואתה הכתובת, אל תיקח את זה באופן אישי. פשוט חייך, נופף בידך, אחל להם כל טוב והמשך הלאה. כך תהיה מאושר יותר מאשר אם תריב איתם'.
“התחלתי לחשוב: באיזו תכיפות אני נותן ל'משאיות אשפה' לדרוס אותי ולהשליך עליי את אשפתן? חשבתי גם: באיזו תכיפות אני לוקח את אשפתם של אחרים ומפזר אותה הלאה, לאנשים נוספים - בעבודה, בבית, ברחוב?
“הבטחתי לעצמי לא לעשות זאת יותר.
“אני רואה ‘משאיות אשפה' בכל יום ובכל מקום. אני רואה את המטען שהן נושאות ואני רואה אותן כשהן מגיעות לרוקן את מטענן. וכמו נהג המונית שלי אז, אני לא הופך את זה למשהו אישי. אני פשוט מחייך, מנופף בידי, מאחל להם שיהיו בריאים וממשיך הלאה.
“מנהיגים טובים יודעים שהם צריכים להיות מוכנים לישיבה, או לפגישה הבאה שלהם. הורים טובים יודעים שהם צריכים לקבל את פני ילדיהם החוזרים הביתה מבית הספר בחיבוק ובנשיקה. מורים והורים יודעים שהם צריכים להיות נוכחים במלואם ובמיטבם בשביל האנשים החשובים להם. השורה התחתונה היא שאנשים מצליחים לא נותנים ל'משאיות אשפה' להשתלט להם על יומם.
“ומה יקרה לך כשיותר ויותר משאיות אשפה רק יעברו לידך ולא יעברו עליך?
זה נשמע קצת קשה לביצוע, כי תמיד קופץ לנו המשפט: ‘מה אני, פראייר? אני לא אשאר חייב!' אבל עובדה היא שפעמים רבות התנהגותם של אחרים משנה את מצב רוחנו ומשפיעה על המשך היום שלנו. והרי במקרים רבים, ה'אשפה' הזו היא באמת של האחרים, ולמה אנחנו מוכרחים להיגרר לשם?..."
געוואלד, “חינכו" אותי!
ובאותו העניין בדיוק כתבה לי חברה: “חזרתי מטיול עם הכלב שלי, ויצא שהוא דרך על הפרחים שבחצר הבניין. לא נגרם להם נזק, אבל שכנה ‘נתנה לי בראש' בתוקפנות. סיננתי לה מה דעתי על אנשים זרים שכועסים עליי ומחנכים אותי, ואמרתי לה שאם אני משפחה שלה, שתראה לי, בפעם הבאה, איפה זה כתוב בתעודת הזהות שלה. כי אני לא מסכימה שהיא תכעס עליי, או שתפנה אליי בטון מחנך ותזהם לי את הראש. אחרי שחזרתי מארה"ב, שם לא מחנכים כל־אחד־כל־דקה, זה פשוט ‘יצא' ממני. נראה לי אבסורדי שמישהו יידלק עליי ככה ויחנך אותי ובלי רשותי... מה את אומרת?"
יקירה,
מה שאני אומרת הוא שאין לנו מנדט, גישה ו/או שליטה על הבחירות של האחרים – רק על אלו שלנו. ולפי הסיפור שלך, בתגובה לבחירה שלה “לחנך אותך", מיד בחרת לחנך אותה בחזרה, “איך לא מחנכים אותך". ובתור ה"יותר טובה" ממנה בסיטואציה, זו סימטריה מצחיקה, לא?
ועוד אני למדה מתשובתך, שלדעתך, בתוך המשפחה - זה חוקי שבוגרים יחנכו זה את זה. אז זהו, שלא. כי חינוך כפוי הוא לא אקט של אינטימיות, המותר בין בני משפחה, אלא חציית גבולות לכל דבר ורשות לאי כבוד.
ואם נחזור לענייננו, אני משערת שאיך שאת מזהה תרנגולים תוקפניים בסביבתך, מיד את הופכת לתרנגולת תוקפנית בעצמך, כי “שנית מצדה לא תיפול". איש
מה לומר, יקירה, תוקפנות היא רגש, ורגשות הם דבר מדבק, כשאין עליהם שליטה עצמית. והרעיון היחיד שמגן עלינו מפני הישאבות לתוקפנות של אחרים הוא רק אי הסכמתנו להישאב לאנרגיות האלה שלהם.
ונוכל לעמוד מולן נטועים איתן בתוך עצמנו רק אם נוותר על היומרה הלא מודעת הזו שלנו, לשלוט על אופן ביטוי רגשותיהם של האחרים. אנחנו יכולים רק לזוז מהם, ברגליים. וזה עוזר מאוד לדעת שהזכות שלנו ל"תקשורת" עם אנשים כוללת גם את הזכות שלנו ל"אי־תקשורת" איתם.
אם לא היית נכנסת, בתוך שנייה, למצב של “הקטנה־המוכה" (שהיית פעם), ואם היית לוקחת בחשבון שכלבים מוציאים לפעמים מדעתם אנשים שאין להם כלבים (עם כל הרגלי החרבון והריסת הגינות שלהם) - היית יכולה להגיב אחרת. לומר לה עניינית: “סורי, אשים לב לזה בפעם הבאה", ולהמשיך לדרכך בשובה ובנחת. היית מצליחה ככה לא לזהם לעצמך את האנרגיות, ולא להפקיר את כפתורי בקרת הפיקוד שלך לכל עובר ושב שבא לו ללחוץ לך עליהם.
אבל, לשיטתי, אין כזה דבר “טעויות" – אלא רק “התנסויות הכרחיות". וכשיודעים טוב יותר – פועלים טוב יותר. רק שימי לב לעשות לעצמך “התנסות הכרחית" חדשה בכל פעם, ולא לחזור שוב ושוב על אותה אחת, ישנה...
אני משוגעת על משקפיים (“לא, מוצ'ק, את משוגעת, נקודה") אז יש לי הרבה. אבל אלה זכו להכי הרבה תשואות: DAVID YURMAN, דגם DY055 (ירוקים, פיסוליים, משגעים);
ו־MYKITA, דגם TIAGO (קלים על האף, וחתיכיים שזה לא ייאמן). האחרונים עשויים בעבודת יד, ממקשה אחת של מתכת דקיקה ללא הלחמות (על עקרון האוריגמי), עם פטנט ציר ללא ברגים, מה שהופך אותם ללא שבירים.
את שני הדגמים האלה אפשר להשיג אצל היבואן: דיוק אופטיקס, duke-optics.com.
ועוד זוג מהמם: MIU MIU דגם N10. “מיאו־מיאו" צריך לקרוא למשקפיים האלה, מרוב שהם תמיד חתוליים וסקסיים להפליא. להשיג בחנויות האופטיקה המובחרות, או לגגל “מיו מיו, משקפיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם