מודעות עכשיו: בסירה עם מדונה
לאן שלא תזרקו היום גרעין של אבטיח - הוא ינחת על מטפל או מטפלת. הבעיה היא שבדיוק כמו אלילי פופ, כולנו לפעמים מסתבכים עם הרגשות שלנו ו"מאבדים את זה"
אחרי שהוא יוצא מהחדר, מדונה פשוט מתחרפנת. "'אחלה' ??? זה כל מה שיש לו להגיד על המסיבה שלי? מי הוא חושב את עצמו בכלל, החנון, האפס הזה?", ועוד כהנה וכהנה.
האישה הזו, שכבר אז – בתחילת שנות התשעים - התייחסו אליה כאל אלה בשר ודם, מאבדת ברגע את כל השמחה שלה, את כל האמון שלה בחיים. והסיבה היא שמישהו העז במקום "וואו" או "מדהימה" לומר על המסיבה שלה שהיתה "רק" אחלה.
וככה גם אנחנו. כמו מדונה, כולנו כה שבירים. כפתור קטן אחד ומיד עולה בנו רגש עז שאנחנו פשוט 'מאבדים את זה'.
כל היצורים התברכו בהשגה פשוטה כי החיים נועדו לחוויה. בן האנוש יודע זאת. במבי יודע זאת. פרחי הקיץ המשכרים אותנו בריחם העז יודעים זאת. ועם כל אלה, אף אחד מהיצורים לא יודע באמת מדוע ולמה.
לעיתים אנחנו חשים כאילו נזרקנו לפה, להבדיל מ'בחרנו לבוא לכאן', ומאותו רגע ואילך מתהלכים כרוחות במשחק של מחבואים; אנחנו מנחשים. יש לנו מלא תיאוריות. אנחנו מרגישים לפעמים מאוד בטוחים שאנחנו יודעים מנין כל זה מגיע ולאן כל זה הולך, אבל אף אחד לא יודע באמת.
ככול שעוצמת הרגש בנו גבוהה, תוך כדי שאנו מנסים להבין את אותם למה ומדוע מסתוריים, הולך ומתעצם בדעתנו אותו בלגן. ככול שאנחנו נלחמים באפשרות שייתכן ולעולם
במשך עידן ועידנים שלטו בנו אותם רגשות בהולים. ניסינו למגר אותם באמצעות עשייה מרובה, מעין התרוצצות מכאן לשם עד כדי התשה. קיווינו שאם ממש נחשוב על הדברים אולי נבין, אך המסתורין נשאר כשהיה. לפעמים נדמה לנו שהצלחנו לנצח אותו, ואז הוא בא עלינו מאחור וכמו מפתיע מחדש.
לא. את המסתורין אין לנצח. המלחמה אינה קיימת אלא בראשנו. אין אי שם בחוץ אל או קבוצה של אלים שנהנים מאותה התנגדות. להפך. לו היתה מדברת בגרון ובפה, מן הסתם הבריאה היתה אומרת לנו: תגידו חבר'ה, מה נסגר אתכם?! מדוע אתם ממהרים כל כך לחזור הביתה, הרי הרגע הגעתם?
במימדים בהם מתנהלות הבנות גבוהות ללא רגש, אם יש בכלל מימדים כאלה באמת, הרי שהיו צריכים כמו לקנא בנו על אותה יכולת לחוש בדופק של החיים בבשרנו. על יכולתנו לחוש עצב ושמחה. על הנפלאות הזו שיש בשלווה ובחרדה גם יחד. כל אותן תנועות נוזליות ממש, שהן כעין גשר בין ההבנות הגבוהות שלנו אל אותם צורות ומבנים להם אנו קוראים עשייה ופירותיה.
במקום שהרגש יהיה לאותו כוח מניע, אותו יתרון כביכול או "סתם" מתנה נשגבת לה זכינו – הרגש הפך לנו לבעיה. אנו מתכחשים לו. לא מבינים אותו, מסתבכים, מופעלים, תגובתיים – משתוללים כמו רובוטים שנשרפו להם כמה חוטים.
בחזרה למדונה. מן הסתם, יחסית לרוב האנושות האישה האלופה הזו יודעת גם יודעת לתעל את הרגש שלה, כפי שנהוג לומר בשפה הניו-אייג'ית. בדרך כלל העוצמות האלה, הגלונים על גלונים של מים שעוברים במדונה, מתועלים היטב אל עשייתה ואל התעשייה הקרויה על שמה.
ולראייה, קריירה מפוארת החובקת תקליטים, הופעות, סרטים, ליין של בגדי אופנה וכו' וכו' – אין ספק שמדובר בבאאז כלל עולמי שנמשך כבר כמה עשורים. מכאן אפשר רק להסיק שבדרך כלל היא אינה טובעת בים רגשותיה ושהיא מצליחה לשמור על פוקוס גבוה בעשייה וביחסיה היומיומיים עם כמויות בלתי נתפשות של בני אדם. סביר מאוד להניח שבדרך כלל מדונה, ברגשותיה, מבקעת את האדמה לשניים.
אבל רובנו ביומיום יכולים דווקא להרוס יחסים ואת חשבון הבנק, אם זה בגלל מיזמים גדולים וקטנים, או סתם בעקבות רגע פשוט של טיול בעיר, באמצעות אותה אי הבנה לגבי הרגש. הוא מציף אותנו, הוא מדליק בנו משהו, ואנו מדשדשים בו, טובעים או קורסים.
לאן שלא תזרקו היום גרעין של אבטיח - זה ינחת על מטפל או מטפלת. וזה דבר מבורך. זה עניין מעשי. אותם אלה שהולכים לטיפול, לסדנאות, לריטריטים - יש בהם את הפוטנציאל האמיתי לקחת את העולם הזה שלנו למקום חדש.
אני איני מדבר על אנשים שהולכים לטיפול כסוג של התעסקות עצמית או כתחביב. לא באוננות עסקינן. אני מדבר על אנשים שראו והבינו עד הבשר כי הרגש שלהם יכול להיות הרסני והוא גם יכול להיות כוח אדיר לבנייה וליצירה. והם החליטו לעשות משהו בנידון.
או אז יוצא שמתוך אותם מפגשי רוח כביכול המאפשרים שלום עם תנועות הרגש – הם חוזרים אחר כך אל תוך החיים התכלסתיים, אל תוך ההתנהלויות היומיומיות, ויוצרים ובונים מתוך אותה חדווה ושקט פנימי.
והנה הפרדוקס: או אז הם מגלים שאת הרגש אין להבין ומעולם לא היה מה להבין בו. הם מגלים כי הרגש נועד להרגשה, וכי אותו 'למה ומדוע' אותו חיפשו זה עידן ועידנים באוויר ההבנה, בכוח המחשבה, הסתתר להם כל אותו הזמן מתחת לאף ובין התאים, בעין סערת לבם הרוטט בחיים.
גילבר רובננקו-דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם