סיפורי סבתא: האגו לא נח
הסיטואציה ידועה לכולנו: תחושת קורבן שמתמלאת בשניות על ידי אגו מקופח. ת'כלס, מי צריך את זה?
סבתא שלי בת 94. לפני כשנה היא עברה מבחירה לבית אבות. מי ישמע, בגיל כזה להתחיל משהו חדש, ממש לא פשוט, מקום חדש, שכנים חדשים. היא צלולה שזה לא להאמין, לפעמים אני מצטערת בשבילה שהיא עד כדי כך מבינה מה קורה סביבה.
דיברנו השבוע בטלפון, והיא סיפרה בכעס על שכנה מהקומה שלה, שרוצה לתפוס לה את הכסא (!) בחדר האוכל. וחוץ מזה היא משוגעת, היא לוקחת לה גרביים ומערבבת ביניהם, גונבת לה חולצות מהכביסה, ולקינוח משאירה את ההליכון (!) בכניסה לחדר של סבתא, כך שכשסבתא מתעוררת בבוקר היא צריכה להזיז את ההליכון מהכניסה לחדר. סבתא מספרת לי, מה זה עצבנית.. ואז היא תופסת את עצמה, אבל מה אני מספרת לך שטויות כאלה (פולניה לעד).
בשבילי זה דווקא סיפור טוב. למה? כי אני לומדת שלריב עם השכנים לא עובר עם הגיל. האגו לא נח, אלא אם אכן עשינו איזו עבודה נחמדה איתו במשך השנים, ולמדנו באמת באמת לא לשים לב לשטויות. אבל אם לא, זה ממשיך ומכה בנו, שנה אחר שנה, הולך ונתקע אתנו בקיר, עד שנקלוט את הקטע, את הטריק.
זן
אבל אני חושבת שהזן מאסטרית היקרה עשתה וממשיכה לעשות הרבה עבודה פנימית כנה ואוהבת, ממשיכה לחקור את הלא נודע, ממשיכה לשאול את השאלה הגדולה ולהרשות לעצמה להיות בתוך הלא נודע, הלא נשלט, לתהות על קנקנם של אלו החיים, וזה לא רק שאלה של גיל.
חברה שסיפרתי לה על סבתא מיד אמרה, אוי איזה קטעים, זה ממש כמו הבן שלי שחזר מבית ספר וחבר עשה לו ככה והוא ענה לו ככה. זה הצחיק אותה, זה מצחיק אותנו כשמדובר באנשים זקנים, כי בכל זאת זה נשמע כמו איזו פרודיה.
ואכן, זה ככה, אבל כשזה אני וזה בתוכי, יש לי נטייה לקחת את הדברים ברצינות יתר. תוך כדי עבודת מודעות פנימית אפשר להתחיל לראות כמה זה מצחיק בעצם, ואז מתחילים להשתחרר.
תחושת קורבן שמתמלאת בשניות על ידי אגו מקופח. ת'כלס, מי צריך את זה? אני שואלת את עצמי. זה אני ואני ואני – בעצם נגד מי? מי זה השכנים שמוציאים אותי משלוותי? האגו לא נח. אז אנחנו נעזור לו לנוח.
זו העבודה. אנשים חושבים, כן, לשבת במדיטציה זה Cool. או טוב, למי שיש זמן לזה אז סבבה. כאילו זו באמת בחירה. אבל במובן מסוים זו הרבה עבודה, להביט נכוחה בטרור הפנימי, להתחיל להגיד לא – לאנשים, לסיטואציות. להיפרד באהבה ובשלום מהקורבנות המזויפת, ויאללה, לצאת לחופש. לדעת לבקש עזרה, מהיקום, מעצמי, ולבחון מה בעצם באמת חסר לי שאני נטפלת לאנשים אחרים שימלאו אצלי.
הרבה שאלות. הרבה עבודה, אבל הכי משתלמת. כשאני רואה איך אנשים מזדקנים ונהיים כל כך אובססיביים להרגלים שלהם, אני אומרת, אוי לא! או בעצם הו כן! שווה להתמקד פנימה, למצוא עכשיו את הפתרונות למשברים שמופיעים מולנו עכשיו כרגע, מול ההורים האחרים בגן, מול השכן ששם בפול ווליום מוזיקה מהאוטו ביום שישי בצהרים.
המודעות למצבים השונים היא זו עושה את ההבדל ובלי ששמים לב, מולידה את המהלך הבריא הבא. ואז, כשמגיעה סיטואציה מערערת, יש לנו לאן לחזור, יש מרכז פנימי שרק הולך וזוהר ומתמתח כל יום שעובר יותר ויותר, מתרחב, ומרחיב את הלב, מתחזק ומצחקק.
למאמרים נוספים מפורטל נומיינד
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם