ד"ש מגן עדן: משנתו של הצדיק
כדי למנוע את ההפרדה שקיימת בהם, ייסד רושי ברני גלסמן בתי תמחוי מסוג שונה, בהם לא ניתן להבחין בין "הלקוחות" לבין מפעילי המקום. נעם פז על משנתו של אחד מחלוצי הבודהיזם במערב, שפעם בשנה מקיים ריטריט במחנה ההשמדה אושוויץ
השבועות חולפים בזה אחר זה אך נדמה שלאשרם יש זמן משלו. כל יום מביא איתו צבע קצת שונה, וזה מורגש במיוחד במקדש - בכל יום בשבוע המזבח מעוטר בצבע שונה, בהתאם לכוכב הלכת ששולט באותו יום.
ביום ראשון, יום השמש, הצבע הוא כתום, בשני - לבן של הירח, שלישי נשלט על ידי מאדים שצובע הכל באדום, רביעי - ירוק של מרקורי, כוכב חמה, חמישי הוא צהוב של צדק, שמתואר במיתולוגיה ההודית כגורו של השמים, שישי
השמש שניצבת במרכז מערכת השמש שלנו מייצגת אהבה ללא תנאי. קרני השמש מאירות את כולם, עצים ופרחים, ציפורים ולטאות, ובני אדם, ללא תלות במעשיהם. הנתינה הזו היא הכוח המניע את העולם. זהו גם הכוח המניע, במלוא מובן המילה, של האשרם.
מספרים על סוומי שיבננדה שהיו נוהגים לכנות אותו "סוומי גיבננדה" מלשון גיבינג, נתינה. האשרם שלו ברישיקש שבצפון הודו מוקף במוסדות צדקה שהקים כדי לתמוך באוכלוסיה המקומית, שחלק גדול ממנה מורכב מסדהואים - נזירים נודדים חסרי רכוש.
וכמו סוומי שיבננדה, כך גם תלמידו, סוומי וישנו דבננדה. העשייה באשרם שהקים סוומי וישנו, וגם בשאר המרכזים והאשרמים ברחבי העולם נעשית, רובה ככולה, בהתנדבות. מבכיר הנזירים ועד אחרון הקרמה-יוגים שמגיעים לחודש אחד בלבד, כולם עסוקים בעשייה שאינה למטרת רווח אישי.
כמובן, זהו תהליך אישי, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו, ולפעמים איננו מודעים בעצמנו לאינטרסים שמניעים אותנו. החמקמק מכולם הוא האגו הרוחני - להיות הכי צנוע, הכי מיטיב, הכי עניו ותורם ומקריב מעצמי. זה גם סוג של רווח, גם אם חיובי ועדין יותר ממשכורת שמנה או טובות הנאה כאלה ואחרות.
הרבה תלוי בכוונה, ובתשומת הלב שאנו מעניקים למה שאנחנו עושים. זה לא פשוט לעשות קרמה יוגה אמיתית, וזה דבר שאני בהחלט שואף אליו, אך האשרם מאפשר את התהליך הזה ותומך בו. קרמה יוגה הינה אחד מארבעת שבילי היוגה שמתרגלים באשרם, והוא זו שמכין את האדם להתפתחות בשביל הרוחני. זו הדרך לממש באופן מוחשי את הרעיון שכולנו אחד. אנשי המטבח אינם מבשלים רק עבור עצמם, והמורים אינם שומרים את הידע לעצמם.
ערכה של הקרמה יוגה ניכר במיוחד בעולם המערבי שבו אנו חיים, שבו האדם נמדד לעתים קרובות רק על פי המשכורת שהוא מרוויח בכל חודש. זהו תרגול שמטהר את האינטרסים שלנו, והופך אותנו לחלק ממעגל הנתינה ללא-תנאי.
ברוחניות היהודית, צדקה היא אחת המצוות החשובות ביותר, וחלק מהתרגול הרוחני הוא להשתדל להידמות לבורא על ידי מימוש התכונות שלו - רב חסד ומזין את הכל.
אחד האורחים המיוחדים שהגיעו לאשרם לאחרונה הוא רושי ברני גלסמן. "רושי" הוא תואר של מורה בכיר במסורת הזן-בודהיזם, ורושי ברני הוא אחד החלוצים של הבודהיזם במערב. הנושא של התוכנית איתו היה "מעורבות חברתית כתרגול רוחני", והשיחות איתו היו מעוררות השראה ביותר.
במהלך עשרות השנים שבהן הוא מלמד, רושי ברני הוציא את התרגול מהמנזר ומחדר המדיטציה החוצה אל העולם, אל הרחוב. הוא מנחה רטריטים של התבוננות או "Bearing Witness
" ברחבי ערים שונות בעולם. ההשתתפות ברטריטים הללו מצריכה מספר כללים, כמו להימנע מלהביא איתך כסף, החובה לקבץ נדבות ולומר את האמת, וגם לישון כשהנעליים עליך או מתחתך (וזאת מהסיבה הפרקטית שאחרת יגנבו לך אותן).
רושי ברני סיפר לנו על החוויות השונות שעבר תוך כדי החיים ברחוב ועל האנשים שפגש, ועל התובנות שקיבל תוך כדי. באחת השיחות, די בהתחלה, ביקש מאיתנו לעשות תרגול בסיסי - לפנות למי שיושב לידנו, לשאול לשמו, ואז לשאול – 'יש משהו שאני יכול לעשות עבורך?'.
ומהו הדבר שאנשים הכי זקוקים לו, הכי מבקשים? הרושי סיפר שהאנשים שהשתתפו ברטריטים האלה ברחוב לא יעברו ליד הומלס בלי לברך אותו לשלום. הכרה, זה הדבר. הכרה בכך שאני אדם, שיש לי פנים ושם, שאני קיים.
כמה פעמים אנחנו חולפים ליד אנשים כאלה ברחוב ומנסים להתעלם מעצם נוכחותם? לדבריו, הסיבה היא שהאנשים הללו אינם חלק מ"המועדון" שלנו. ככה זה, יש "מועדונים". כל האנשים שנראים בערך כמוני, שמדברים באותה השפה, שלבושים באותו הסגנון - הנטייה הטבעית שלנו היא לתקשר איתם, להזמין אותם אלינו הביתה.
הנטייה הזו קיימת גם בתוך התחום של עבודה רוחנית. התבוננתי בעצמי - כשאני מפרסם סדנאות, קורסים ואירועים שונים שאני מעביר, הנטייה הטבעית שלי היא לפרסם אותם במעגלים הקרובים, לאנשים "שיבינו".
יתכן שזה נובע מפחד מסוים - שלא יבינו אותי, שלא יקבלו אותי. אך האמת היא שבכדי למלא באמת את היעוד הזה של העברת הידע והרחבת המעגל, צריך "לזרוק את החכה" הרחק ככל שניתן - אל לב המועדונים הפחות מוכרים.
בערב האחרון שבו רושי ברני דיבר, הגיע מישהו מ"המועדון" שלו, ושלנו - קרישנה דאס. למי שלא מכיר, קרישנה דאס הוא זמר הקירטן, שירת הדבקות היוגית, הגדול באמריקה. גם הוא הוציא את הקירטן מהמקדש וממרכזי היוגה אל האצטדיונים, והתופעה הולכת וגוברת במערב.
יותר ויותר אנשים מכירים את המנטרות ומאמצים אותם אל תוך חיי היומיום. אני גיליתי שאין מוסיקה יותר ממריצה מ"אום נמה שיויה" של קרישנה דאס למשימות כמו ניקוי הבית. קרישנה דאס והרושי הכירו אצלנו באשרם לפני יותר מעשר שנים.
במהלך הדרך, הרושי ביקש מקרישנה דאס להלחין תפילה מיוחדת עבור המסדר שהקים- "Zen Peacemakers".
באותו סטסנג אחרון של הרושי, קרישנה דאס פתח בשיר הזה. בתרגום חופשי, זו קריאה לכל הלבבות הרעבים, בכל מקום, דרך זמן אינסופי. "בואו והתכנסו לחלוק בארוחה הזו, הביאו את השמחה והעצב שלכם, ואהפוך אותם לשלי...".
הארוחה היא מה שניתן להכין מכל המרכיבים שיש לנו, השמחה והעצב, כל מה שאנו פוגשים בחיים. וזו ארוחה משותפת, מכיוון שאנחנו לא חיים כאן לבד. התפילה הזו מכוונת לכל "הרוחות הרעבות", כל הנשמות הנשכחות, אלה שאבדו מהזיכרון, שאיבדו את ההכרה בעצם קיומן.
נראה לי שהשיר הזה הוא שעורר ברושי את הרצון לשתף אותנו בעוד אחד מתחומי העשייה הרבים שלו, שכוללים מפגשים במקומות שנראים פחות טבעיים לקיום רטריט מדיטציה, וזהו הרטריט השנתי במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו.
אני זוכר שדי הזדעזעתי כששמעתי לראשונה על הרטריט הזה שרושי ברני מספר עליו בספרו המדהים "Bear witness".
הפעם היחידה שביקרתי במקום היתה כשהייתי בתיכון, במסגרת סיור של בית הספר. אני זוכר היטב את שער הכניסה, שמתקשר לרבים בתור "הכניסה לגיהינום". אך המקום שהכי נחרט בזיכרוני הוא הפלטפורמה הגדולה שבה נערכו הסלקציות. כשהייתי שם, בשלג, ממש יכולתי להרגיש את העוצמה של המקום, את האנרגיה הכבדה של פרידה ואובדן.
ובסטסנג, רושי ברני דיבר בדיוק על המקום הזה, שבו בחר לקיים את אחת הישיבות ברטריט. זהו המקום של כל "הרוחות הרעבות" שצמאות לזיכרון, להכרה.
כך, כשהרושי מדבר על נתינה, הוא מתכוון באמת לנתינה לכולם, לאלה שחיים בעולם ולאלה שכבר עזבו אותו ברמה הפיזית. אחד הפרויקטים הפיזיים יותר שהוא יזם הוא "בתי קפה" שמציעים אוכל, חברה ותרבות בחינם.
כחלק מההיכרות עם חיי הרחוב, הגיע רושי ברני למה שנקרא בארצות הברית "Soup Kitchens". אנחנו קוראים לזה בתי תמחוי. ההתרשמות שלו היתה שלמרות האהבה והמסירות שהמקומות הללו מציעים, ישנה הפרדה ברורה בין "הלקוחות" לבין מפעילי המקום. "הם" ו"אנחנו" לא מתערבבים, וכך היכן הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם?
בכדי לשנות זאת החליט לפתוח בתי קפה שבהם לא ניתן להבחין ולדעת מי הוא מי. לפעמים מי שמגיש לך אוכל הוא הומלס בעצמו, לפעמים זו תהיה עורכת דין עם משרד משלה. בנוסף, על השולחנות ישנם תפריטים, ומצידם האחורי מודבק דולר. הסועד יכול לבחור לקחת את הדולר, או לתרום אותו למקום, וכך גם מי שנכנס מחוסר-כל יכול לתת משהו.
הסיפורים של רושי ברני הזכירו לי סיפור קטן ונחמד על ההבדל בין גן עדן לגיהינום. איש צדיק אחד, שהיו לו זכויות רבות בשמים, ביקש פעם לראות את גן עדן ואת הגיהינום. והנה, לפתע מגיע מלאך עם שש כנפיים לבנות ונושא אותו אל הגיהינום.
האיש ראה שולחנות ערוכים בכל טוב, שפע מעדנים ומשקאות, ומסביב יושבים אנשים רבים. הוא השתומם אך כשהתקרב ראה שהאנשים אוחזים בכפות עם ידיות ארוכות, ואינם מצליחים להביא את המעדנים אל פיהם. אכן, גיהינום - לראות את כל השפע הזה ולא להיות מסוגל לטעום ממנו!
ואז לקח אותו המלאך אל גן עדן. כשהתקרבו, השתומם האיש שוב - הכל נראה אותו דבר! אותם שולחנות עמוסים כל טוב, ואותן כפות ארוכות! אך כשהתקרב ראה את ההבדל - כאן, יושבי המקום השתמשו בכפות הארוכות כדי להאכיל האחד את השני.
לאתר של נעם פז
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם