ד"ש מגן עדן: חיפוש אחר שביל הזהב
עם כמה שאני מרגיש פה בבית, ההגעה לאשרם כרוכה אצלי תמיד בתקופת הסתגלות שבה אני מנסה לברר לעצמי שוב מה בעצם אני עושה כאן. נעם פז על האתגרים היומיומיים שמלווים את החיים באשרם
מזג האוויר על האי הטרופי שלנו יכול להיות מאוד מתעתע. האוקיינוס פרוש לפני כמו משטח טורקיז ענק ורוגע, אך באופק ענני סערה מתקרבים לאיטם. האוויר טעון ולח, וטיפות הגשם לא מאחרות להגיע. אחר צהריים שקט אחרי יום גדוש בשיעורים ובסדנאות מאפשר לי לשבת ולכתוב. בעונה הנוכחית קיבלתי על עצמי את תפקיד "מנהל נופש היוגה"- זה שמקבל את אורחי האשרם ומדריך אותם בשבילי האשרם.
הנה המקדש הראשי, ושם הבוטיק, שם בקצה הרחבה נמצא חדר הכביסה ומאחורי הבניין הגדול נמצא חוף האשרם ואחת מפלטפורמות התרגול.
מעבר להיכרות הפיזית עם האשרם הקטן יחסית, אני עורך לאורחים היכרות עם ארבעת שבילי היוגה - קרמה יוגה, בהקטי יוגה, רג'ה יוגה וניאנה יוגה, שאת כולם מתרגלים באשרם. מגיע הנה מגוון רחב מאוד של אנשים בשלבים שונים בחיים. רבים מהם מגיעים לקורס להכשרת מורי יוגה, קורס אינטנסיבי בן חודש שבו זוכים התלמידים לעבור חוויה טרנספורמטיבית דרך חיים יוגיים מלאים.
הקורס עוצב על ידי סוומי וישנו דבננדה באופן שמשמר את מסורת הגורוקולה, לפיה התלמיד מגיע אל בית המורה - במקרה הזה האשרם - ומשתלב בחיי הבית היוגי. מטרתו העיקרית של סוומיג'י בהכשרת המורים היתה ליצור דור חדש של מנהיגים לעולם, אנשים שיודעים את הדרך למציאת השלום הפנימי בתוכם, ומסוגלים ללמד אחרים.
מאז קורס המורים הראשון ב-1969 הוכשרו כבר למעלה מ-27,000 מורים על ידי ארגון שיבננדה העולמי. במהלך השנה מתקיימים כאן באשרם חמישה קורסים כאלה. פעמון ההשכמה מצלצל בחמש וחצי בבוקר, בשש נפגשים במקדש לסטסנג, מדיטציה שקטה, ולאחריה קירטן, זמרת מנטרות.
אחרי הקירטן יש לימוד מתוך כתבי סוומי שיבננדה או הרצאה של אחד הדוברים המתארחים באשרם. לאחר הסטסנג מתקיים שיעור האסנות (תנוחות היוגה) הראשון, בשעה 10 ארוחת הבוקר-צהריים, בשעה 11 כל אחד מהתלמידים מתרגל קרמה יוגה - שירות ללא ציפיה לפירות המעשה, במשך שעה, ומסיים בזמן לשיעור הבהגווד-גיטה, כתב קודש מרכזי ביוגה, בשעה 12.
ההרצאה המרכזית מתקיימת בשעה 14:00, בשעה 16:00 שיעור היוגה השני המוקדש לטכניקת ההוראה של האסנות, בשעה 6 ארוחת הערב, ב-8 סטסנג הערב ובשעה 10 בלילה כולם כבר מוכנים לשינה. אינטנסיבי כבר אמרתי? בנוסף לחמשת הקורסים הבסיסיים מתקיימים כל שנה גם קורס מורים מתקדם, וקורסים רבים נוספים בתחומים מגוונים הקשורים לאספקטים השונים של היוגה. עבור אורחי נופש היוגה הלו"ז גמיש יותר, כמובן, והם מבלים זמן רב יותר על החוף המדהים, וגם נהנים מסדנאות צהריים, שאת חלקן אני מעביר.
מעניין לראות איך כל אחד מתאים את עצמו לחיים כאן. החל מאנשי הצוות הקבועים, שרגילים כבר לאורח החיים הזה, ושמעבירים את רוב זמנם בקרמה יוגה, וכלה באורחים שמגיעים לימים ספורים של "בריחה מהחיים הרגילים". בין שני הקצוות הללו יש אנשים רבים שמגיעים לכאן לתקופות שונות, לוקחים קורסים כאלה ואחרים או מתנדבים במסגרת תוכנית "עבודה ולימודים".
עד כמה אנחנו מצליחים להשיל מעלינו את החיים שבחוץ? זו שאלה טובה שכל אחד יכול לענות עליה עבור עצמו. אורחים רבים שמגיעים לאשרם משוכנעים שנולדתי כאן, או שאני אחד מהנזירים. אבל עם כמה שאני מרגיש פה בבית, ההגעה לאשרם תמיד כרוכה אצלי בתקופת הסתגלות כלשהי שבה אני מנסה לברר לעצמי שוב מה בעצם אני עושה כאן.
למרות ההערכה הרבה שיש לי לדרך החיים הזו, למרות שהעקרונות הללו הם הבסיס של תפיסת העולם שלי, אני לא בוחר לחיות כך כל הזמן. אני רואה את החשיבות הרבה בקיום של האשרם כמרחב שמאפשר תרגול של היוגה בצורה האותנטית והטהורה ביותר, ומוקיר מאוד את האנשים שחיים אותה כך ושומרים על גחלת הידע, אך כבר מזמן הבנתי שאחד היעודים שלי בחיים זה לזרוע את הידע הזה מחוץ לאשרם, בעולם הסוער, הכאוטי והמרגש שנמצא שם בחוץ.
אולי זאת הסיבה שאני מופתע בכל פעם מחדש להגיע לאשרם ולחוות אותו כמקום כובל ומגביל. בחיי היומיום שלי אני מבלה שעות ארוכות ביצירה בדרכים שונות, בדרך כלל בלילה, וכשאני רואה את הזריחה זה קורה מפני שעדיין לא הלכתי לישון... באשרם אני אולי מתחיל את היום עם אתגר ההשכמה, אך זה לא האתגר היחיד. החיים כאן מספקים אפשרויות אינסופיות להתמודדות - עם אנשי הצוות השונים, אנשים יקרים שמנסים למלא את משימותיהם על הצד הטוב ביותר, בתוך מרחב מצומצם יחסית, עם הלו"ז הקפדני ועם כללי המשמעת, וכמובן האתגר הגדול מכולם - ההתמודדות עם עצמי.
התמודדות זו קשורה מאוד בהבנת המסר של היוגה ויישומו בחיים הללו. סוומי שיבננדה כתב ספרים רבים, ומתוכם משתקפת הכוונה ברורה ובלתי מתפשרת. יש שתי ברירות - להמשיך לשכשך במי הסמסרה, אוקיינוס הסבל, או לשנס מותניים ולחצות אותו. לעתים אני מגלה התנגדות עזה למה שאני שומע. אני נצמד לכל מה שמוכר לי, לרצונות ולמאוויים השונים שלי, וחש סתירה עזה בין אווירת האשרם לבין מה שמתחולל בתוכי.
אך ברגעי חסד אני נזכר שאפשר גם למצוא את שביל הזהב, את התמונה הרחבה שבה יש מקום להכל, כמו שאומרים אצלנו, כל אחד הוא אלוהים בשלב מסוים של התפתחות. אז סוומי שיבננדה בא לעזרתי במילים פשוטות יותר שמעבירות את המסר בצורה קצת יותר רכה - היה טוב, עשה טוב, היה אדיב וחומל, התרגל, הסתגל, התאם את עצמך.
מניסיוני אני יודע שבמיוחד ברגעים של משבר, ואלה מגיעים לפעמים בכל מקום שבו אני נמצא, האשרם מקיים סביבה אנרגטית תומכת ומרוממת. קשה יותר לשקוע בדיכאון במקום שמזכיר לך שוב ושוב שיש פרספקטיבה גבוהה יותר לחוות את החיים דרכה, במקום שבו מידי יום נערכות פוג'ות שמטהרות את האווירה, במקום שהחסד בו גלוי לעין.
אחד המושגים החשובים ביותר בדרך הרוחנית הוא סטסנג, שפירושו "לשבת עם האמת". סטסנג זה לא רק המפגש שמתקיים כאן כל בוקר וכל ערב. סטסנג זה גם האנשים שאנו בוחרים לנו בתור חברים, החברה שמקיפה אותנו ויכולה לרומם אותנו - או להיפך.
סטסנג זה חבר שמעודד אותי לעשות דברים חיוביים, לשיר, לשמוח. אותה חברה שכאשר אני משתף אותה בצרות שלי, במקום "לשפוך" עלי את הצרות שלה, תגיד לי, זה יעבור, אתה מסוגל להתמודד עם זה ולצאת מנצח. נשמע מוכר? אנשים רבים מגיעים לכאן לתקופה ואז חוזרים הביתה.
מוכר לי היטב המבט הזה של מי שעולה לסירה שעתידה לחצות את המפרץ, בדרך למונית לשדה התעופה, מבט ששואל - מה מכל זה אני לוקח איתי הביתה? איך אוכל להרגיש ככה גם שם בחוץ? אז יש כל מיני דברים שאפשר לעשות - לבוא הביתה ולהפוך אותו למקדש קטן, לשים איזה נר, איזה פרח, להתחיל את היום עם מוסיקה שעושה לנו טוב, להירשם לשיעור יוגה פעם-פעמיים בשבוע, להקדיש זמן להתבוננות פנימה בתוך החיים המושכים אותנו כל הזמן החוצה.
אך אפילו יותר מזה, ליצור את הקהילה הרוחנית בכל מקום שבו אנו נמצאים. בין אם מדובר באנשים שמתרגלים בדיוק את אותה דרך, או קשת רחבה וצבעונית של דרכים ומסורות שונות, פשוט להזמין אל תוך חיינו את החברים האלה שמרוממים אותנו, להיות בעצמנו החברים האלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם