כשהמורה מגיע: דרך של יוגי, פרק III
כמה דקות עם גריג, מאסטר היוגה הרומני, הספיקו לי. הרגשתי מייד, באופן אינטואיטיבי וישיר, שהלב שלי מתעורר. למעשה, הוא בער. אורי יריב ממריא לרומניה
על גריג, האיש שייסד את שיטת היוגה האזוטרית, שמעתי הרבה כשהייתי בהודו, אבל היתה בי התנגדות גדולה לנסוע לרומניה כדי לפגוש אותו. בסוף נודע לי שהוא עומד לבקר בכנס של טנטרה יוגה בדנמרק. זה כבר נשמע כמו מקום הרבה יותר מעניין, אז נסעתי לכנס יחד עם חברים מהודו. שם, בדנמרק, היה המגע הראשון שלי עם הקהילה הרוחנית הוותיקה של היוגה האזוטרית. התרשמתי מהכנות שלהם, מהבגרות הרוחנית ומהאהבה שקרנה מהם. את גריג פגשתי שם בארבע עיניים רק למשך דקות בודדות, אבל זה הספיק לי: הרגשתי מייד, באופן אינטואיטיבי וישיר, שהלב שלי מתעורר. ולמעשה, הוא בער.
אז לא הייתה לי ברירה, אלא ללכת אחרי לבי ולנסוע לרומניה. שם, לחופי הים השחור, התאספו לא פחות מ-6000 יוגים מכל רחבי העולם לחודש אינטנסיבי של מדיטציה, יוגה וטנטרה. כל יום בחודש הזה נדמה כמו שנה: כל כך הרבה אירועים וחוויות מגוונות במדיטציות עם גריג, המון מפגשים מעניינים עם אנשים, עם נשים, אתגרים, משברים והתעלות יומיומית. אחר כך חזרתי לסניף שהפעיל ברישיקש, הודו.
רציתי מאוד ללמוד, הלכה למעשה, את סודות האהבה הטנטרית, ואמנם התאהבתי במהלך השנים בכמה נשים טנטריות מדהימות. כל מערכת יחסים הייתה כמעין חניכה בדרך הטנטרית. בהתחלה רציתי ללמוד על סקס, אבל הנשים שפגשתי לימדו אותי על אהבה; אחר כך רציתי לקבל עוצמה ומגנטיות גברית, אבל הן לימדו אותי ענווה; ולבסוף, כשרציתי שליטה ובעלות עליהן, הן לימדו אותי על חופש ואי-היקשרות. הרעיון שהכי הפתיע אותי היה שמערכת היחסים עצמה הופכת לתרגול רוחני. כל טיול בפארק, כל מריבה, כל מגע אינטימי, הם חלק מהדרך הרוחנית שצועדים בה עכשיו בשניים.
הנשים הרשימו אותי מאוד, אבל יותר מכל הרשימה אותי המדיטציה בספירלה, שהפכה לסמל היוגה האזוטרית מרומניה. במדיטציה הזו נאספים כמה אלפי יוגים ונעמדים לפי סדר המזלות האסטרולוגיים, גבר ואישה מכל מזל. כך מתהווה שרשרת אנושית, שמסתובבת נגד כיוון השעון ויוצרת ספירלת ענק. בזמן המדיטציה כל המשתתפים "עולים על אותו הגל", והאנרגיה הקטנה של כל אחד משתקפת ומצטרפת לאנרגיה של שאר המשתתפים, שזורמת כמערבולת ספירלית ומאפשרת כניסה למצבי תודעה גבוהים.
הספירלות הראשונות שעשיתי שם היו שונות מכל דבר אחר שאי פעם חוויתי. הן היו כמו זעזוע חזק ובריא, שחודר עד לשורש ההוויה וממלא אותו בחיים וברוח. לרוב שמרתי על שתיקה בערב שאחרי הספירלה, כדי לעכל את עוצמת השינוי הרוחני שהיא חוללה בתוכי.
בינתיים נסגר, בלחץ הרשויות ההודיות, בית הספר ליוגה אזוטרית שפעל ברישיקיש, ופתאום לא היה לי לאן ללכת. רציתי להמשיך בדרך, והמקום היחידי שבו יכולתי להמשיך ללמוד היה בוקרשט. אז עברתי לגור באשראם בצפון העיר. כל החיוּת והססגוניות שהתרגלתי אליהן מהודו נעלמו בתוך החד-גוניות הקרה של העיר. אני הייתי לבוש בבגדים צבעוניים, ובוקרשט הייתה לבושה בבלוקים אפורים שמקושטים בפיח שחור. אני חושב שזו הייתה התקופה הכי פחות מאושרת בכל הדרך הרוחנית שלי עד כה. לא הבנתי את השפה, גם לא את המנטליות, היה לי ממש קר ולא רציתי להסתובב יותר מדי בחוץ.
הרגשתי קצת כלוא, קרוע בין השאיפה הרוחנית
זו היתה תקופה של לימוד שיטות תרגול ורעיונות חדשים. כל ניואנס אנרגטי חדש, כל מצב תודעה אחר, מילאו אותי התרגשות וסקרנות. ההתלהבות שאפיינה את תחילת הדרך ניצתה בי מחדש. היא התחילה לקרון החוצה והפנים החמוצים והאדישים שלי, שדחו כל מגע עם הסביבה, התחלפו בפנים מאושרים ומלאי חיים. נפתחתי לאנשים מסביב, למדתי רומנית ואז גיליתי עד כמה עשירה ורב-גונית הקהילה שם.
מעבר לחזות ולמבטא המזרח אירופאי שהרתיע אותי קצת, מצאתי אנשים שמחפשים באמת את הרוח ומשקיעים מאמצים אדירים בדרכם. ראיתי אנשים שניזונים מנתינה בצורה שלא ראיתי מעולם, פגשתי אנשים שהגיעו למקומות במדיטציה שרק קראתי עליהם בספרים. הכרתי זוגות שהגיעו למצבי תודעה גבוהים דרך התרגול של הטנטרה-יוגה.
רציתי לאכול אותם, את כולם. רציתי לספוג לתוכי את כל התובנות שלהם. בהדרגה נוצרו קשרי חברות וקרבה שאפשרו לזה לקרות בצורה טבעית. אחת המורות שלי, למשל, הייתה יושבת פעם בשבוע במשך 24 שעות רצופות במדיטציה. היינו מתיישבים לידה במשך כמה שעות, כדי לחוש משהו מהמדיטציה שלה. קבוצה אחרת של חברים הקדישה כמה ערבים בשבוע לעזרה לאנשים במצוקה. הצטרפתי אליהם לאיזו תקופה: עזרנו לחברה טובה לשפץ את ביתה שנשרף, תיקנו גגות דולפים, מכוניות מקולקלות, בעיות בצנרת או בחשמל. החבר'ה האלה היו בשבילי דוגמה חיה של רוח הקארמה יוגה. מהם למדתי כמה אנרגיה ניתן לקבל מאקט ספונטני ומלא התלהבות של נתינה.
כך התחלתי לאהוב לאט לאט את רומניה. אחריי הגיעו לשם אחי, החבר הכי טוב שלי והחברה שלי באותה תקופה. יחד עם עוד כמה שהגיעו מהודו נוצרה שם קהילה קטנה של ישראלים, מפוזרים באשרמים בבוקרשט ולפעמים גם מחוצה לה. כשנפגשנו כולנו זו הייתה חגיגה אמיתית, עם ארוחות שבת בהן הרומנים למדו להגיד שבת שלום ולהיות בשקט בזמן הקידוש.
תרגלנו יוגה ביחד, בימים ובלילות, מחזיקים אחד את השני ערים בעוד שעה של תרגול, בשעות הקטנות של הלילה. המגע עם הישראלים הפיג קצת את תחושת הזרות ברומניה, והיינו מקור נחמה והשראה זה לזה. כל אחד מאתנו עבר תהליך: הלחוצים נרגעו, השכלתנים נפתחו רגשית, הליצנים התבגרו. זה היה תהליך טבעי שאולי היה מתרחש בכל מקום שיש בו קהילה תומכת, אבל בכל זאת היתה לו איזו ארומה רוחנית. באנו כדי להשתנות, השקענו ותרגלנו והיינו פתוחים לפידבק ולביקורת הבונה מסביב, ומי שהתמיד באמת השתנה. זה מרגש קצת לראות איך החברים שלך גדלים, איך הם משתחררים מהמגבלות, איך נפתח להם הלב, איך הם נפתחים לרוח.
אותה שאיפה רוחנית פראית איחדה את כולנו. בין המשפטים, בין הבדיחות והסיפורים, היינו מספרים זה לזה בדממה על העושר הרוחני, על השמחה, על הכאב ועל הכמיהה. כי מעבר לחברות הרגילה, נוצרת אחווה רוחנית אמיתית, שבה האיכות של האהבה שונה לגמרי. אנחנו שותפים למסע פנימי, שבו כל אחד צועד לבדו אל מעמקי נשמתו, ובכל זאת אנחנו ביחד יותר מכפי שניתן לומר או לדמיין.
בקבוצות תרגול מתגלה איזה אושר טמון מעבר למחשבה. לא ניתן לדמיין כמה שמחה וכמה עדינות חבויות במרחק כמה דקות של נטרול הדיבור הפנימי. בכל פעם שקשה לי ונמאס לי מרומניה ואני רוצה כבר לעזוב, אני מגיע לקבוצה ומחליט שאני נשאר עוד קצת, עד ששוב מגיעה תקופה טובה. ברגעי חולשה כאלה מתגלה הכוח האמיתי של הקהילה.
במהלך שמונה השנים שלי ברומניה נפלתי לא מעט פעמים. החבורות והצלקות מהנפילות השונות עדיין ניכרות בי, אבל בכל פעם כזאת היה לידי איזה חבר שהושיט לי יד, אמר לי את המלים הנכונות וכיוון אותי להקשיב שוב לנשמתי, לאזור כוחות ולהמשיך בדרך. וככל שהדרך מתארכת מעמיקה גם החברות, ולפעמים נדמה לי שמטרת הדרך הרוחנית היא לא אחרת מהאחווה והאהבה שבה אנחנו לוקחים מחסה.
לבלוג של אורי יריב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם