נפלאות החמלה: איך תתנו לסבל להרחיב לכם את הלב
ההבדל בין חמלה לרחמים הוא פשוט: החמלה היא בעיקר מבפנים, והרחמים הם בעיקר מבחוץ. אביגיל גרץ על האיכות השנייה של הלב שטבע הבודהה: קארונה, הלא היא חמלה
דרך המעשה הזה ניסה הבודהה לא רק ללמד אותה את עובדת החיים, שהם כוללים בתוכם גם את המוות - אלא לפתוח את לבה של האם אל העולם ולפתח בה איכות של חמלה. האישה גילתה שבכל בית יש כאב, בכל בית יש השתנות מתמדת והתמודדות, וכי מות בנה, על אף שהתרחש בטרם עת, הוא דבר טבעי ולא משהו אישי שקרה רק לה. ומעבר לכל התובנות שהמעשה עורר בה, כמו ההבנה שכל בני האדם חולקים אותו גורל ויחד עם זאת כל אחד הוא שונה ויש לו סיפור פרטי - הָכְּנִיסה לבתים הרחיבה את לב האישה ונטעה בה עוד ועוד חמלה. ראשית כלפי עצמה, כלפי העצב, הכאב והאובדן שלה, ושנית כלפי כל בני האדם שדינם להיפרד מיקיריהם – כמו גם מחייהם שלהם.
בבודהיזם יש דגש עצום על חמלה. בשפה העתיקה של הטקסט, איכות החמלה נקראת קארונה ומשמעות המילה היא תזוזה של הלב למראה מכאוב. קארונה היא איכות הלב השנייה שהבודהה מציע לפתח, בשביל לחוות חופש מוחלט ואושר בלתי מותנה. תרגום נוסף של המילה הוא "רעד לנוכח צערו של הזולת". זה נשמע אולי נשגב, אבל זה ממש לא דבר זר לנו, כי האמת היא שחמלה היא תכונה די אוטומטית שיש לכולנו. תחשבו על ילד שהלך לאיבוד, על חתול פצוע או סתם על מישהו בוכה שאתם רואים ברחוב: הרגש שמתעורר מולם הוא חמלה הנובעת מזיהוי משהו שמוכּר לנו מאוד מהחיים שלנו.
חשוב לעשות את ההבחנה בין חמלה לבין רחמים. בעוד שברחמים יש משהו שיפוטי ומפריד, ולפיו זה אני נמצא פה מולך הסובל - שנמצא שם, חמלה מגיעה מתוך אמפתיה והזדהות: זה אני פה איתך, באותה סירה אנושית.
לפני כמה ימים שמעתי מישהי אומרת: "נו, את יודעת, הוא בודהיסט כזה שלא רוצה לדרוך על נמלים". לא שיש משהו רע בלא לרצות לדרוך על נמלים, אבל השאלה היא אם בזה מסתיים התרגול של אותו אדם. האם הוא עושה את מה שהוא עושה מתוך חמלה? האם בזמן שהוא נמנע מלדרוך על נמלים הוא סוגר את לבו בפני בני אדם שמעצבנים אותו פוליטית, או כועס עדיין על ההורים שלו? או מרגיש שכל העולם דפוק ורק הוא מואר, כי כולם מוחצים יתושים והוא נעקץ כאילו אין מחר?
בבודהיזם הנחת היסוד היא שטבע האדם הבסיסי מבטא חמלה, טוּב לב. שבבסיס אין לנו רצון לפגוע באחרים או להזיק להם. אנחנו עושים כך בגלל שנדמה לנו שאנחנו מאוד שונים ונפרדים זה מזה, ושיש לנו צורך להגן על עצמנו. תרגול הדהרמה אמור לקרב אותנו זה אל זה, להכיר את עצמנו באינטימיות, לא כדי להבדיל את עצמנו אלא בשביל לראות עד כמה אנחנו דומים.
כשמתרגלים חמלה, כשמסתכלים החוצה בעיניים של דמיון ולא של נפרדות, מרגישים את הכאב ואת הצער של האחרים. חולקים אותו. המטרה היא לא להרגיש אומללים כי יש כה הרבה צער בעולם, אלא שתחושת הכאב של האחר תפתח לנו את הלב ותחבר אותנו לחיים. החמלה חשובה, כי האושר שלנו תלוי גם במידה היכולת שלנו לאהוב, את עצמנו ואת הזולת. אם אנחנו כלואים בתוך הפחד שלנו וחוששים מפני הדרכים בהן האחרים עלולים לפגוע בנו - אז אנחנו סובלים. ככל שאנחנו מבינים יותר את הסבל שלנו אנחנו יכולים להבין את הסבל של אחרים, מבלי שנצטרך להרחיק אותו מאיתנו. להתחבר לסבל של מישהו אחר זה כמו שער או דלת להבנת העולם: ככל שנוכל להבין לעומק את טיב הזיקה הקיימת בין האושר של הסובבים אותנו לבין האושר שלנו, כך תפחת המצוקה שלנו.
החמלה גם מאפשרת לנו להתרחב אל מעבר לסיפור האישי הספציפי שלנו. כשהייתי ילדה שנאתי את המקצוע של אבא שלי. הוא היה רב של קהילה ביישוב החילוני בו גרנו. מדי שבת, בזמן שכולם שתו קפה וקראו עיתון - או כפי שאני פנטזתי - הכינו פנקייק, אבא שלי היה ממהר לצאת בשמונה ועשרים מהבית ואני הייתי צריכה להשתרך אחריו ואחרי כל בני ביתי אל עבר בית הכנסת.
ההתעסקות שלי הייתה מרוכזת בעצמי, בסבל "שלי", במקום להיפתח אל מה שבאמת היה משמעותי כאן: הרצון של אבא שלי, שבעקבותיו עלו הוריי לארץ, לשמש כאן כרב. וניחא רצונו הפרטי של אבי, מדובר היה ברצון המשותף של רבים מבני הקהילה במקום, שכמו במילים של ברי סחרוף רצו "לגעת במשהו קצת מושלם". אבא שלי איפשר לאנשים דבר מאוד מיוחד, אבל אני תמיד ראיתי את המקצוע שלו כטראומה שדפקה לי את הילדות.
תפילה טיבטית אומרת: "מי ייתן ואדע די קשיים בדרכי, כך שלבי ייפתח ואוכל להתעורר לתרגול השחרור והחמלה לעצמי ולאחרים." עכשיו אני כמובן שמחה על הקשיים שחוויתי עד גיל הנעורים. אני רואה אותם כמתנה שעברתי דרכה, כי אני מלאת חמלה לילדה שהייתי, בוכה מדי שבת בבוקר על הגרביונים שאולצתי לשים. האוטומט שלי היה לרדוף אחר נוחות ושיגרה מדומיינת שחשקתי בהן, במקום לראות איזו שיגרה מדהימה יש לי, ועד כמה התמונה המשפחתית לא עסקה רק בי. לא הבחנתי עד כמה גם לאמא שלי היה קשה להתמודד עם הסרבנות שלי, עד כמה היה עצוב לאבא שלי שאחת הילדות שלו יושבת בבית הכנסת עם פרצוף חמוץ, כמעט תולשת דפים בסידור.
בריטריט (קורס מדיטציה) שנערך ביום כיפור האחרון, הדגים מורה הדהרמה ינאי פוסטנליק במשל כיצד לתרגל חמלה. אנחנו רואים כלבלב קטן וחמוד, ומשחקים איתו. פתאום, משום מקום, הוא נושך לנו את היד. זוהי אותה היד שלפני שנייה ליטפה אותו והוא גירגר מהנאה. אנחנו מאוכזבים ואולי כועסים על הגור, אבל אז אנחנו מבחינים שהרגל שלו פצועה, לכודה. אנחנו שוב משנים עמדה ומפתחים כלפיו חמלה. בחיים אנחנו תמיד צריכים לחשוב מי נשך את האדם שנמצא לפנינו, ובעקבות אותה הנשיכה הוא צועק, כועס או מפחד מאיתנו: אנחנו צריכים לראות איפה הוא לכוד ופצוע. בסופו של דבר אנחנו נמצאים באותה מלכודת, ואולי יחד נצליח להשתחרר ביתר קלות?
לפעמים אנחנו מגלים שיותר קל לנו להיות רגישים וחומלים כלפי אחרים מאשר כלפי הורינו, למשל, ובטח כלפי עצמנו. אבל זה רק מראה לנו עוד כמה דרך יש לנו לעשות, כי חמלה כלפי עצמנו זו אחת המיומנויות שהכי כדאי לנו לפתח. טיפוח של אהבה עצמית, של סבלנות, של עדינות וחיבה, הוא בסיס איתן שברגע שהוא קיים בנו אי אפשר לקחת אותו מאיתנו. אנחנו לומדים להניח קצת לנטיות הביקורתיות הקיימות בנו, ולפתח יחס של קבלה אל מי שאנחנו, איך שאנחנו, מרגע לרגע. החל מהרגע הזה ממש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם