אז איך, אדון, תחצה את השיטפון?
העצירה מביאה לשקיעה, המאבק גורם להיסחפות. אם כך, איך חוצים את השיטפון? ולמה מתכוון הבודהא כשהוא מדבר על שיטפון? לילה קמחי מבארת
דמיינו לכם: צפון הודו לפני 2,500 שנה. תקופת המונסונים ואולי שלהי הקיץ. האוויר מלא צרצור ציקאדות וציוץ ציפורי שיר, גדוש בריחות של מנגו, פפאיות ושל פריחת עצי הקאשיו. איש לא צעיר בגלימת נזיר, מקרין שלווה ונינוחות שכמעט אפשר לגעת בהן, יושב מתחת לעץ פיקוס ענק. סביבו גברים ונשים בכל הגילאים. חלקם לבושים גלימות נזירים, חלקם פרושים וסגפנים מכתות שונות, שיערם ארוך ומדובלל, חלקם בעלי בתים לובשי קוּרטוֹת לבנות מגוהצות היטב. כולם הגיעו לשמוע וללמוד. אולי להשתחרר. לכולם מבט צמא בעיניים.
האיש מדבר.
"יום אחד ישבתי בחורשת גֶ'טָה, בפארק של אָנַאטְהַפּינְדיקָה בסַאוַטְהִי. באותו העת, יצור שמימי בעל יופי זוהר שאין כמותו, האיר את חורשת ג'טה כולה וניגש אליי, בירך אותי ונעמד לצדי. אז פנה אליי אותו יצור שמימי ואמר:
"כיצד, אדון יקר, חצית את השיטפון?"
- על ידי כך שלא עצרתי, חבר, ועל ידי כך שלא התאמצתי.
"אבל איך ייתכן, אדון יקר, שעל ידי כך שלא עצרת ולא התאמצת, חצית את השיטפון?"
- כאשר עמדתי מלכת, חבר, שקעתי. כאשר נאבקתי, נסחפתי. כך, חבר, על ידי כך שלא עצרתי ולא התאמצתי, חציתי את השיטפון. [תרגום מפאלי: קרן ארבל]
לאחר שהבודהא עזב את גופו אל 'הנירוונה הסופית', במשך ארבע מאות שנה תמימות הנזירים והנזירות שיננו בעל פה והעבירו מאחד לשני את כל מה שאמר הבודהא אמר אי פעם. לאחר ארבע מאות השנים עלו הדרשות ('סוּטות' בפאלי או 'סוטרות' בסנסקריט) על הכתב בסרי-לנקה, ומאז, פחות או יותר באותו הנוסח, הן חלק מ"הקאנון הפַּאלי" (יחד עם קובץ כללי הנזירוּת והאבהידהמה - "הדהמה הגבוהה").
לאורך הדורות ניסו פרשנים ממסורות שונות, בהן מסורת התהרוואדה, להתאים את דברי הבודהא למסורת ממנה באו. מה שלא התאים – נדחה כאניגמטי, פואטי מדי - או גרוע מזה: לא פרקטי. כתוצאה מכך, סוּטות רבות קיבלו מקום משני ונדחקו לקרן זווית. אלפי שנים של פרשנות כמו הרחיקו את הטעם המיוחד של דברי הבודהא החיים אל תוך עשרות רשימות ותלי תלים של הסברים מפולפלים. רק במהלך מאה השנים האחרונות חזרו הסוּטות המקוריות אל חדרי המנזרים, אל הספריות ואל אולמות המדיטציה. משם קצרה הדרך אל הלבבות, אל התודעה המייחלת להפוגה של קבע מאי-הנחת,
דרשות הבודהא מכילות אוצרות נפלאים, חידות ופרדוקסים מבלבלים, מתעתעים ומסעירים. איך יכול להיות שהבודהא מדבר בנשימה אחת על "השקפה נכונה" ועל "חוסר השקפה כלל"? איך יתכן שדרים בכפיפה אחת הנחיות מפורטות למדיטציה, גישה של "עשה ואל תעשה", הצבעה מפורשת לכיוון של פיתוח וטיפוח מצבי תודעה מסוימים שנעלים על אחרים, ומנגד תיאור מאתגר של האדם החכם, ש"אינו בוחר, אינו מעדיף", "אינו מתכוון ואינו מתכנן דבר"?
איך יתכן שחיים יחדיו בשלום גם הצבעה ישירה אל הבלתי ניתן לתיאור במילים, גם תיאור בלתי נתפס של חוויה טרנסדנטית, ולצדם גם פירוט טרחני משהו של המוני מצבי תודעה לא מועילים ועשרות רשימות ותתי רשימות? כך, הרי, קשה לדעת על מה לשים את הדגש, מה לבחור ומה להעדיף.
ובחזרה לדרשה: איך יתכן שאפשר לחצות שיטפון על ידי כך שלא נתאמץ, אבל גם לא נעצור? ולמה מתכוון הבודהא כשהוא מדבר על שיטפון? עיון בטקסטים הקדומים מגלה שכנראה הכוונה היא לכל אותם המצבים שסוחפים את האדם הרחק מהשחרור, ביניהם שטף התגובתיות הבלתי נשלטת שמתגבהת בנו כשאנחנו עומדים נוכח החיים. ואכן, בדרשות אחרות מנה הבודהא ארבעה סוגים של שיטפון: שיטפון הנאות החושים, שיטפון התשוקה להתהוות, שיטפון הכרוך בהשקפות ושיטפון הבורות.
כשמדובר במאמץ, האם מדובר במאמץ יתר? אולי במאבק? לפי הבודהא, כל אלה מובילים להיסחפות. כולנו מכירים את המצבים בהם אנו מפעילים כוח יתר אל מול מה שמביאה המציאות, מתאמצים מאוד לסגור את הפער בין מה שנדמה לנו שצריך להיות לבין מה שקורה באמת, נאבקים במערבולות ונסחפים עמן לאי שם. מספיק שמשהו קורה שלא לפי רוחנו או לפי הציפיות והאג'נדות שלנו, וחייל פנימי בנו מתגייס לקרב. מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו נסחפים בסיפור, מסובכים בו היטב ומזדהים איתו לחלוטין, מלאים עד גדותינו ברגשות קשים ורחוקים מאוד מנקודת ההתחלה. אז מה האלטרנטיבה?
המיינד קופץ מייד לאופציה ההפוכה: להפסיק מייד. לעצור. לעמוד על מקומנו. "שב ואל תעשה – עדיף". אבל גם את האופציה הזו הבודהא שולל. עצירה, אומר הבודהה, מובילה לשקיעה. אולי לדריכה במקום. נראה שיש כאן הזמנה להתבוננות במקומות בהם אנחנו קופאים על שמרינו, לא מסוגלים להחליט, מנסים לעצור את החיים, לעצור את עצמנו, אולי לעצור אחרים. אלו המקומות בהם אנחנו נלכדים בקורים דביקים של כוחות מנוגדים בתוכנו, מפחדים לעשות את הצעד המתבקש קדימה. בעצירה כזו חי ובועט אלמנט ההתנגדות והדחייה, וכך אנחנו מוצאים עצמנו שוב בסיפור דומה של מאבק.
אחד הפירושים שלי לאדם עֵר (משוחרר או מואר) הוא "זה אשר תם בו המאבק". דמיינו מצב שכזה. חיים נטולי מאבק, חשוכי מלחמה. חיים בהם אין כל שימוש במאמץ יתר, וגם לא בעצירה ובקפיאה על השמרים. איך מתנהלים בחיים כאלה, או יותר נכון – איך חיים כאלה מנהלים אותנו? איך יראה העולם בלי מאבק?
המילים של הבודהא מעוררות יותר מכל לשאלות. נראה שהבודהה לא היה מורה מהסוג הנוח, שייתן "פתרונות בית ספר" לכל בעיה ותהייה. פעמים רבות הוא דווקא העדיף לספק סימני שאלה במקום סימני קריאה. בכל מקרה, התשובה של הבודהא לשאלה "איך חוצים שיטפון" נעוצה דווקא במה לא עושים כששיטפון פוגש אותך פתאום. מתוך מה שלא נעשה תצמח הפעולה הנכונה. פעולה שלא מונעת על ידי מאבק - דהיינו מאמץ יתר או דחייה, אלא נמצאת באפשרות השלישית המונחת לבטח בין שתיהן.
התפלמסויות סביב המילים של הבודהא וכוונותיו המדויקות ממשיכות להסתובב בחלל כשאנחנו יכולים פשוט לגשת למדף הספרים, לפתוח את אחת הסוּטות ולצלול צלילת עומק הישר אל המילים שנאמרו מתוכו של לב ער. מבט רענן ו"יחף" על המילים המקוריות של הבודהא, ישירות וללא תיווך, עשוי לגעת באותו חלק בתוכנו שיודע אינטואיטיבית שיש גם בנו את האפשרות האנושית להיות מאושרים. את אותו מבט נדיר ואינטימי אנחנו מוזמנים להישיר בעצמנו אל תוככי הסוּטות.
"לימוד, תירגול והגשמה" – ריטריט סופשבוע של מדיטציה, קריאה ולימוד סוּטות יתקיים בעין דור בתאריכים 10-12 בדצמבר. ינחו לִילה קמחי, מורה למדיטציה ודהרמה בעמותת תובנה וקרן ארבל, שהולכת בדרך הדהרמה וכותבת דוקטורט על הבודהיזם המוקדם.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
