באווירה צלולה: איך נוצרת סביבנו אווירה?
יכול להיות שיש כזה דבר, שדה אלקטרומגנטי של רוגז, שמחה או רגשות אחרים? גבריאל רעם בוחן בספר חדש איך נוצרת אווירה נעימה, דחוסה, מעיקה, קלילה, מתרוננת או צלולה
אז מה זה הדבר הזה? האם זה משהו ממשי שאפשר למדוד אותו, או שזה מונח ערטילאי, אם לא מסתורי, כזה שנעשה בו שימוש של יצירתיות יתר או דמיון פורה? האם זה משהו שהוא רלוונטי רק לאנשים רגישים, או שהוא נוכח ומשפיע בכל מקום שבו אנשים מתקשרים זה עם זה?
ובכן, הבה ונתחיל דווקא מהתחום הפיזיקלי. סביב כל דבר חי בטבע יש שדה אלקטרומגנטי. מה שחי הוא כמו זרם חשמל, וסביב זרם חשמל נוצר תמיד שדה אלקטרומגנטי. האווירה, אם כן, היא מעין ביטוי ספרותי או תקשורתי לשדה הזה, והיא מתייחסת לאיכות ולתחושה שמתקיימים בין שני בני אדם או יותר - או במקום מסוים.
יש אווירה במה שמקיף כל אדם (אאורה), ישנה אוירה במקום בו אדם או אנשים עובדים או חיים, וישנה אוירה בקבוצה: זו ההקרנה הקולקטיבית, כלומר, תרכובת וחיבור של מה שיוצא מכל אחד. אפשר להיכנס לחדר של אדם אחד בבית ואחר כך לחדר של מישהו אחר, והאווירה משתנה. גם אם החדרים יישארו כמות שהם ורק השוכנים יוחלפו, עדיין יהיה הבדל באווירה.
אז איך זה עובד? ובכן, אם למשל עובר דרכי כעס, או רוגז, זה יגרום לקרינה שונה להצטבר סביבי מאשר לו עברו דרכי שמחה והנאה. הרגשות שעוברים דרכי הם כמו זרמי חשמל שעוברים דרך גוף, ויוצרים סביבו שדה אלקטרומגנטי. אם נכנסים לחדר של אדם שמוציא מעצמו רוגז, אפשר להגיד שאדם שניכנס לחדר מוצא עצמו ב"שדה האלקטרומגנטי" של רוגז.
אווירה היא הקרינה שמקרין כל דבר חי. זו קרינה שממש אפשר להתייחס אליה ולחוש אותה. אווירה נעימה, דחוסה, מעיקה, קלילה, מתרוננת או צלולה. ישנה קרינה ברמה גבוהה ועדינה, למשל זו שמקורה בשיחות על נושאים רוחניים, וישנה קרינה ברמה נמוכה, שמקורה בריב או באלימות כלשהי. הקרינה הנמוכה יכולה להפריע לקרינה הגבוהה, אך לא להיפך.
אם בוקעת מאדם מסוים קרינה ברמה גבוהה, כמו למשל התחושה שיוצאת מאנשים בשעה שהם מאזינים למוזיקה של יוהאן סבסטיאן באך, ואז כעבור זמן ינגנו באותו החדר מוסיקה של רוק כבד, או פאנק- האווירה שהייתה בחדר לאחר שהתנגנה המוסיקה של באך פשוט תלך לאיבוד או תיהרס. קרינה גבוהה היא עדינה, קרינה נמוכה היא גסה. משהו שלילי יכול לקלקל אווירה חיובית, משהו נמוך יכול להרוס אווירה גבוהה.
אווירה טובה יש לטפח, לשמור ולהישמר מאלמנטים שיכולים להרוס אותה. יחסית קל מאוד להרוס אוירה עדינה או מעודנת. מספיק שמישהו בחדר ייכנס להלך רוח שלילי כדי שזה ישפיע על האווירה הכללית. אך לא כל אדם שנכנס למקום חש את האווירה. כדי לחוש אווירה צריך למתן את הדומיננטיות של ההרגשות; כדי לחוש אווירה צריך לפתח רגישות.
אנשים כעסנים ומרי נפש יוצרים אווירה בהתאם, ואנשים רוחניים או יוצרים ייחודיים מחוללים סביבם אווירה אחרת, מעודנת יותר. התחושה הזו, של אווירה מיוחדת שיצר אדם מיוחד, ניכרת בשעת ביקור בחדרו של איש רוח או אדם דתי, או יוצר בעל שיעור קומה; נכנסים לחדר ומרגישים משהו. קשה לנסח זאת במילים, אך בחדרם של אנשים עם גדלות נפש כלשהי ישנה אווירה חיה, נושמת, שמשפיעה עלינו מייד. ומעניין שבדרך כלל, האווירה של אדם בעל בעירה פנימית חזקה היא אווירה בעלת שקט ושלווה.
אווירה אחרת ניתן למצוא בחצר (או אולם) של בית קפה. גם שם ישנה אווירה, אבל היא שונה לחלוטין מזו שתוארה עכשיו. כאן מדובר במשהו יותר גס והמוני, אך עם זאת זו אווירה נעימה ועדינה יותר מאשר זו השורה על סופרמרקט, משרד או בנק. מי שמתגעגע לבית
כל געגוע הוא יציר של הנפש. אנחנו מתגעגעים רק לאווירה, כי זה מה שחי שם וזה מה שנשאר.
כשמקום כמו בית ספר נסגר, האווירה נותרת במקום עוד כמה שבועות, ואז למרות שכלום במקום לא השתנה - הביקור במקום מאכזב כי משהו חסר. האווירה הלכה לאיבוד. מי מאיתנו לא הרגיש זאת פעם? האכזבה של ביקור במקום שאיבד את האווירה שלו. למשל, מבקרים במקום לאחר שהאדם חי בו עזב, אך הכול נותר במקום. נכנסים פנימה והאווירה השתנתה, כלומר אין שם אווירה. במיוחד אם מישהו אחר גר במקומו: הוא יכול לחיות עם אותם רהיטים, אבל האווירה תהיה אחרת.
תחושת הביקור במקום שחיו בו פעם בני אדם והיום הוא נטוש, יכולה להיות קשה יותר מביקור בבית קברות. למשל, הכיתה שלמדתם בה (ואתם מבקרים שם אחרי כמה שנים והכיתה ריקה כבר כמה שנים), או ביקור בשכונת המגורים של ילדותכם שעכשיו היא שוממה וריקה מילדים. המשותף לשני המקומות הללו הוא שבכל אחד מהם היו חיים ועכשיו כבר לא. תחושה לא נעימה. החלל המרוקן שנותר אחרי שהסתלקה האווירה, או הדינאמיקה של החיים - הוא אחד הדברים המעיקים ביותר שיש.
ואם כך זה עם מקומות, קל וחומר עם בני האדם. אלו שפעם חי בהם משהו, אך הם עברו חוויה קשה ועכשיו אולי הם נראים אותו הדבר, אך משהו שהיה בהם הסתלק. אנחנו אומרים לעצמנו שהם נראים נורא. למשל, התחושה שבאה מאדם שפעם העיניים שלו היו מלאות אור ועכשיו הן כבויות. בני זוג שפעם היה ביניהם משהו ועכשיו אין להם מה להגיד זה לזה. הדבר הנורא הזה קיים אצל רבים אחרים, אלא שלגביהם אין לנו יכולת השוואה, כי אנחנו רואים אותם כל הזמן, כבר ללא אווירה חיה סביבם. אין לנו ממד השוואה דרמטי של לפני ואחרי, וגם אין לנו את היכולת לחוש איך זה היה יכול להיות לו היו מוקפים באותה האווירה. מרגישים בזה כשאדם נושא אווירה כלשהי והיא הסתלקה ממנו. אז, ורק אז, מרגישים את ההבדל העז.
''שיחות תודעה, על החיים במבט מודע'' יצא בהוצאת ניסן.פרטים נוספים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם