בדרכי נועם: הרוחנו-אקטואליה של השבוע
לפני 80 שנה בדיוק יצא המהטמה גנדהי, איש שמעולם לא התלהם, לא קילל ולא התבהם, לא ארגן הפגנות אלימות ולא ירד נמוך, לצעדת מחאה שהפכה לאבן דרך במאבק הלא אלים. מזכיר לנו מישהו?
בפעם הראשונה שבה ראיתי תמונות מהצעדה למען שחרורו של גלעד שליט נדהמתי. נחיל אדם נמתח מאופק לאופק. כרבע מיליון אנשים מכל שדרות האוכלוסייה כמעט, הלכו אחרי נועם ואביבה שליט בצעדה הגדולה ביותר שנראתה פה אי פעם. זה הישג מדהים, מפני שאנו הישראלים לא חזקים במיוחד בתנועות מחאה ומאפשרים ליותר מדי שרים וליותר מדי מקבלי משכורות שמנות לנהל את חיינו כרצונם.
מדי פעם, כמה אלפים מאתנו מתקבצים בכיכר רבין ומבקשים להוציא את צה"ל מכאן או משם, קושרים סרט צבעוני לאנטנה של המכונית או מדביקים סטיקר על הפגוש, מצטנפים בחזרה אל תוך השגרה ומניחים לאדוני הארץ לשחק בנו ובמדינה שלנו. משפחת שליט הצליחה להקים את צבא החברים של גלעד, שבהתמדה עיקשת לא נותן לחייל החטוף לרדת מסדר היום. השליטים – לא המשפחה, אלא מקבלי ההחלטות - לא הפכו טובים יותר, אבל הם כבר לא יכולים להתעלם.
לצערי, עדיין מוקדם לדעת אם צבא החברים יצליח במשימה שלמענה התגייס - החזרתו של גלעד הביתה. אבל כבר עכשיו אפשר לומר שהוא הצליח לשנות את פני המחאה הציבורית בישראל. זה לא רק בגלל הדאגה של כולם לחייל אחד שבוי. זה הרבה בזכות נועם, אביו של החייל. קולה של אביבה שליט החל להישמע מאוחר יותר, אבל נועם נראה ונשמע כל הזמן. קוראים לו שליט, אבל הוא מנהיג.
הוא מעולם לא הרים את קולו, לא התלהם ולא התבהם, לא קילל ולא צעק, לא איים ולא ירד נמוך. הוא המשיך להיות מה שהוא – נועם. מכבד את עצמו ואת הזולת, לא משסף את ביבי ואולמרט במילים, גם אם זה מגיע להם. לא פשוט להישאר כזה כשהילד שלך יושב ארבע שנים בכלא, ואתה ניצב מול שלטון שפעם אחר פעם – גם בנושאים אחרים - מוכיח עד כמה הוא מנותק מהעם. כנראה כוחם של נועם שליט ומשפחתו נמצא דווקא בתוך השקט הזה.
הצעדה ממצפה הילה לירושלים מזכירה לי את צעדת המלח של גנדהי ב-1930, שהייתה אבן דרך במאבק הלא-אלים למען עצמאותה של הודו. גם גנדהי לא קילל ולא צעק, לא ארגן הפגנות אלימות ולא איים, אבל כן הצעיד אחריו רבים, ובסוף ניצח.
סיפור הצעדה של גנדהי התחיל מהחלטת המנדט הבריטי, ששלט אז בהודו, להטיל את "מס המלח", שמנע מההודים לייצר את המשאב הנדיר הזה בעצמם. כך, בעצם, נגזל מהאוכלוסייה הענייה אחד המוצרים הבסיסיים ביותר. צעדת המלח נועדה למחות ולהשיב לעם את הזכות לייצר מלח. זה קרה לפני 80 שנים, בחודש אפריל. לגנדהי לא היה דף בפייסבוק, מצלמות טלוויזיה לא הופנו לעברו, הוא לא
הוא יצא למסע שהחל באשרם שלו בעיר אהמדבד במדינת גוג'ראט, והלך ברגל כ-350 ק"מ במשך 24 ימים, לכיוון הכפר דאנדי שלחוף האוקיינוס האטלנטי. אלפי אנשים הצטרפו אל האיש הרזה והקירח, העטוף ביריעות כותנה לבנה - "פקיר ערום למחצה", כפי שכינה אותו בלעג צ'רצ'יל. כאשר הגיעו אל החוף, הצועדים עסקו בייצור סמלי של מלח, על ידי אידוי מי הים. בתום צעדת המלח, הבריטים אסרו את גנדהי ל-30 יום, אבל זה לא עזר להם, להפך. הגלגל כבר החל להסתובב. אפרופו גלגלים, גלגל הטוויה, שגם הוא מסמל ייצור עצמי, הפעם של בדים, הפך ללוגו של תנועתו של גנדהי, תנועת הסטיאגרהה, "אחיזה באמת".
האחיזה באמת והדבקות באהימסא, אי-פגיעה או אי-אלימות, הן שהניעו את הגלגל. גנדהי התחייב לא רק למטרה, אלא גם לדרך, ועמד בהתחייבותו. אולי העובדה שלא כילה את כוחותיו על קרבות ומלחמות היא שאפשרה לו להמשיך, וללא ספק היו שם גם תקווה ואמונה. יתכן שבתחילת הדרך גנדהי לא היה מודע לכוחו. באחרית דבר לתרגום העברי של "אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת" מאת מוהנדאס קרמנצ'ד גנדהי, כותב ד"ר יוחנן גרינשפון:
"הוא היה בודד מאוד כשיצא למסע בן שלושת השבועות, שנמתח על פני 350 ק"מ לחוף הים בדאנדי (שם התכוון לחפון בידו מלח-ים ללא מיסוי). הנאום שנשא בפני יושבי האשרם שלו על נהר הסברמטי ליד אהמדבד היה נאום פרידה. מן הסתם, היה ער גם לספקנות שהקיפה אותו. אך כידוע, מצעד המלח הניב תוצאות מדהימות. נשים וגברים, נערים ונערות מכל המעמדות, מילאו את חופי הודו בניסיון להפיק מלח מן הבוץ הלבנבן שבחופים. על פי היסטוריונים, זה היה האירוע המכונן את עצמיותו של העם ההודי, ובעקבותיו נשמעה, אולי לראשונה, הדרישה לעצמאות מלאה וללא תנאי באופן הנחרץ ביותר."
צעדת המלח הפכה למודל למאבק אזרחי לא אלים. הארגון החברתי ההודי אקטה פארישד, הפועל בהשראתו של המהאטמה גנדהי למען זכויותיהן של אוכלוסיות מוחלשות במדינה, ניסה לפני שלוש שנים לשחזר את צעדת המלח עם שאיפה ל-25,000 צועדים, מספר גדול יותר מהמשתתפים בצעדה ההיסטורית, עשירית מהצועדים למען שחרורו של גלעד.
אצל גנדהי, אגב, לא הכול היה מושלם. משפחתו שילמה מחיר כבד על עקשנותו, על סיגופיו ועל ניסוייו עם האמת. הוא, מצדו, נהג לפצוח בשביתת רעב בכל פעם שהעניינים לא הסתדרו כפי שקיווה. לא פלא, אפוא, שהאוטוביוגרפיה שלו משובצת בתיאורים גסטרואנטרולוגיים לרוב. אבל גם במאבקים מול השלטון וגם בענייני עיכול – ההתעקשות משתלמת. אולי זה יעבוד גם אצלנו.
השבוע חגגו בעולם את יום ההולדת של הדלאי לאמה, אדם שבאופן מובהק אימץ את דרכו של גנדהי. הדלאי לאמה הוא אחד המנהיגים האהובים והמוערכים ביותר שידע העולם, אבל יש גם כאלה שמבקרים את דרך ההתנגדות הפסיבית, ומצביעים על מצבם העגום של הטיבטים בארצם הכבושה על ידי הסינים, שנראה חסר תקווה.
מי ייתן והצעדה למען גלעד שליט תישא פירות כפי שנשאה בסופו של דבר צעדת המלח. הלוואי שהמאבקים הלא-אלימים יחזירו את החייל, השבוי כבר ארבע שנים, אל ביתו, ואת ביתם של הטיבטים הכבושים כבר 50 שנים - אל בעליו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם