סופרמן טיבטי: רוחנו-אקטואליה
הדלאי לאמה, המנהיג הרוחני האהוב ביותר בעולם, חגג השבוע יום הולדת 76. שחר שילוח מנסה לגעת במשהו קצת מושלם ומנצלת את ההזדמנות לקצת חשבון נפש ניו-אייג'י
על אף שכמובן לא נכח ברובן, הדלאי לאמה כנראה מסוגל להפיץ שמחה והשראה ולקבץ רבים סביב דמותו, גם ללא נוכחותו הפיזית. תודו שאין עוד רבים אחרים שיכולים לעשות זאת בכל כך הרבה צניעות וחן.
במשך שנים הייתי בטוחה שהדלאי לאמה חולק את התאריך, ה-6 ביולי, עם עוד שני אנשים יקרים אחרים, אם כי טיפה פחות מפורסמים – ברי סחרוף ורמי פורטיס. אבל יום ההולדת המשותף של צמד המוזיקאים המצוינים האלה חל יום אחד אחרי, ב-7 ביולי.
השיר "יומולדת" המעט אניגמטי של סחרוף הוא אולי לא שיר יום ההולדת הקלאסי שתרצו לזמזמם לשני הרוקרים הישראלים ולנזיר הטיבטי. אם בכל זאת נגזור ממנו ברכה למישהו, יהיה זה האיחול "לגעת במשהו קצת מושלם".
אולי לא להגיע להארה, אולי לא נירוונה, אבל רסיס קטן של שלמות שיזכיר שהאושר הנשגב והחופש המושלם קיימים איפשהו – צריך רק לעבוד קשה כדי להגיע אליהם.
אגב, בבודהיזם הטיבטי מלמדים שהנגיעה במשהו קצת מושלם הזה קורית לכולנו ברגעים הקצרים של ההתעטשות, ההתעלפות והאורגזמה. כשאנו חווים אחת מהן אנו נוגעים לרגע בהארה, מצב נקי ומשוחרר מכל הרגשות מבלגני-התודעה. בטח אחת מהן אפשר לבחור כמתנת יום הולדת, וזה בדרך כלל אפילו זול.
לרמי פורטיס, לעומת זאת, יש שיר שאני תמיד נזכרת בו כשאני חושבת על קו התפר שבין דתיות או רוחניות לבין לייף סטייל דתי או רוחני. כך אומר הפורטיס ב"בודהה פרטי" שלו:
יש לי בבית אלוהים פרטי
בין הספרים של ניטשה קטן וחייכני
הוא לא עובד הוא רק עומד כמו פסל סביבתי
אלוהים מפלסטיק ועץ לא אמיתי
יש לי בבית אלוהים פרטי
סופרמן טיבטי זקן ומסתורי
הוא לא משמיד הוא לא מחליד וסתם עומד אצלי
אלוהים סינטטי וקצת לא אופנתי
תיאוריו של פורטיס את האלוהים האלסטי, הגמיש והחסכוני הם לא רק ירידה על בוגרי המזרח הרחוק או על אנשים שמעדיפים דרכים רוחניות תוצרת הודו על פני ארון הספרים היהודי. גם ארון הספרים היהודי הופך לפלסטיק גמיש וחסכוני כשמשתמשים בו במקומות הלא נכונים, למשל כהצדקה לאלימות, ע"ע פרשות הרב ליאור והרב יעקב יוסף, שתרמו את חלקם למדריך הכיס ההלכתי "תורת המלך", שמסביר איך כמה ולמה מותר להרוג
ברוחניות הניו-אייג'ית "הדרך" מתערבבת עם שרוואלים, פסטיבלים, קריסטלים ומסאלות, שלא בהכרח גורמים לאף אחד לשנות באמת את דרכי הלב והמחשבה אלא רק להחליף את הג'ינס בלונגי ולהוסיף לז'רגון כמה מילים בסנסקריט. בעבודת האלוהים היהודית האורתודוכסית ה"הלכה" היא סיבה לגדל זקן, להדיר נשים ממעגלי הכוח ולפעול באלימות כדי לקדם אג'נדה פוליטית.
האלימות בשם האלוהים הפכה כה מסוכנת, עד שנשיא המדינה בכבודו ובעצמו ניפגש עם הרב הראשי שלמה עמאר (מישהו אמר "הוא לא עובד הוא רק עומד כמו פסל סביבתי"?) כדי להזכיר לו ש"על כולם להיות שווים בפני שלטון החוק".
הרב עמאר עצמו הפגין ממלכתיות ואף כלל בתשובתו לפרס אלמנטים בודהיסטים מובהקים, במודע או שלא: "אנחנו מבקשים מהציבור להתרחק מכל דבר קיצוני, שמביא לידי קלקול באמת", אמר עמאר. "על פי הרמב"ם, הדרך הראויה היא דרך האמצע, שהיא שביל הזהב".
דרך האמצע בבודהיזם (מַאדְהיָאמִיקָה בסנסקריט) היא תזכורת שנועדה לשני סוגים שונים של אנשים. הסוג הראשון הם אלה שמפנימים קצת יותר מדי את הרעיון שהכול הוא אשליה והכול ריק מקיום עצמי, מה שיכול להוביל לניהיליזם, לאדישות מוחלטת כלפי עולם התופעות או לסגפנות קיצונית.
לסוג השני שייכים האנשים ששוכחים שיש משהו מעבר לקליפת עולם החומרי ומעבירים את חייהם בניסיון לספק את החושים, התאוות, חשבון הבנק והמעמד.
דרך האמצע הבודהיסטית בהגדרתה הפורמלית היא הדרך "בת שמונת האברים" שמאפשרת לאדם לא להיסחף לאף אחת משתי הדרכים הקיצוניות שהוזכרו לעיל, והיא כוללת הבנה נכונה, כוונה נכונה (או מחשבה נכונה), דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון, מאמץ נכון, מודעות נכונה וריכוז נכון.
אבל המושג "דרך האמצע", שמכונה גם "שביל הזהב" ומופיע הן בשיעוריו של הבודהה והן בשיעוריו של הרמב"ם, הוא פשוט המלצה לא לבחור בקיצוניות בשום חלק מהחיים.
השאלה היא כמובן איך מגדירים קיצוניות; אם תשאלו אותי, רב שמקבל משכורת מהמדינה ובוחר לתרום את חלקו ל"דרך המלך" הוא בהחלט קיצוני. מצד שני, סביר להניח שהרב ליאור יתפוס כעבודת אלילים קיצונית את פסל הבודהה הקטן מהעץ שיושב על מדף בפינת העבודה שלי (ודווקא לא בין ספרים של ניטשה).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם