צ'י קהילתי: מחזירים את הרפואה הסינית לעם
יש משהו הרבה יותר שפוי בדיקור שעולה 50 שקל ולא 200. אולי מפני שהרפואה הסינית אף פעם לא התכוונה להפוך למותרות. רואי גרין, מיוזמי המרפאות הסיניות הקהילתיות, מספר איך הכול התחיל
אני קם מהשרפרף הנמוך ומכסה אותה. היא מחייכת ועוצמת עיניים, כמעט שכובה בכורסא ששעונה לאחור. אני מתפנה למ' שנכנסה לפני דקה, ותפסה כורסא בצד השני של החדר. "מה העניינים?" אני לוחש. "הכול טוב", היא מחייכת, "לא היה התקף כבר הרבה זמן. לפני כמה ימים התחיל משהו, אבל זה חלף לפני שהספיק להתפתח". אני מהנהן ובודק את הדופק שלה. "מה עם הצוואר?" אני שואל. "לא הרגשתי אותו כבר כמה ימים..." היא מחייכת.
השעה 10:42 בבוקר, וחדר הטיפולים מתחיל לקבל אווירה של תנומה קבוצתית. שתי מטופלות בקצה אחד של החדר, מטופל נוסף בקצה השני, וכורסא ריקה שממתינה לבואה של ג', מדריכת כושר שרשמה את עצמה ל- 10:45. יש משהו מאד שפוי כאן, אני חושב לעצמי. בחדר שוכבת סטודנטית בת 19 לאמנות, אם חד הורית שעובדת במרכז לבריאות הנפש, וסוכן ביטוח. בין 11:00 ל-12:00 יגיעו, איש-איש בתורו, במרווחים של 15 דקות אחד מהשני: חיילת, קשיש בן 94, מורה לאנגלית ועורך דין. ב- 12:15 יגיע מטופל חדש שלו יוקדשו 30 דקות, ואולי קצת יותר אם נצטרך.
זה מפעיל זיכרון ישן של הגוף על איך זה היה להיות פעם בריא. דיקור
צילום: רואי גרין
תנאים של שפיות
השפיות לובשת מספר צורות, החל מההחלטה האישית של כל אחד לקחת פסק זמן מהחיים ולטפל בעצמו, דרך הפשטות והארציות שמשדרת הקליניקה, ועד לעובדה שסופסוף אני מצליח לעשות משהו שמרגיש לי נכון. זה מתחיל לקרות. אנשים רגילים ופשוטים מתחילים להשתמש ברפואה משלימה כחלק נורמלי ואינטגרלי מחייהם הלא פשוטים.
ויש כאן חזרה לשורשי הרפואה הסינית, שצמחה במשך אלפי שנים כרפואה עממית. "רפואת איכרים" שמשתמשת בכלים הכי זולים ופשוטים כדי להתמודד ביעילות עם מגוון רחב של תסמינים ומחלות. בסין, רוב הקליניקות מטפלות במספר רב של אנשים בחדר, להבדיל מהמודל היוקרתי שצמח במערב מתוך ניסיון להידמות למשרדו של הכירופרקט.
בסין, רוב הקליניקות מטפלות במספר רב של אנשים בחדר, להבדיל מהמודל היוקרתי שצמח במערב. הקליניקה הקהילתית צילום: רואי גרין
המטופלים חולקים את שעת הטיפול, אבל גם את העלות. במקום חדר קטן,
מיטה בודדת ועלות של 200 ₪ לתור, כאן מדובר בחדר מרווח, 4 כורסאות ועלות של 50 ₪ למטופל. במקום להתפשט לגמרי, מפשילים שרוולים ומכנסיים עד הברך ונדקרים בנקודות "העתיקות" שיודעות לטפל כמעט בכל דבר. כאב גב יטופל דרך מחטים בברך, כאב ראש דרך מחטים בכף היד והרגל. אבל המטופלים חולקים כאן גם זכות. זכות לבריאות, זכות ששייכת לכולם ולא רק לבעלי האמצעים. זכות לבוא כמה פעמים שנדרש עד להשגת תוצאות, גם אם זה פעמיים או שלוש בשבוע.
לפני כשנה וחצי גיליתי את המודל הזה בדרך אקראית לכאורה, דרך האינטרנט. אבל זה היה רק לכאורה, כי הייתי צמא לו. רציתי להיות מסוגל להגיד לשכן שלי לבוא לטיפול בלי להתכווץ נוכח העלות שלא יוכל לשאת בה. צמא לטפל באנשים כמוני, צמא לא לדרוש מחיר שאני לא הייתי מסוגל לעמוד בו. צמא לדעת שמטופל יוכל להגיע אפילו פעמיים שלוש בשבוע, או להתמיד לאורך חודשים עד שבאמת יוקל לו.
באותה תקופה ידעתי על עוד מטפל או שניים בארץ שעובדים ככה. אבל רפואה משלימה שמאפשרת נגישות לכל האוכלוסייה לצד פרנסה ראויה למטפלים הנה בשורה, ובשורה כזו צריך להפיץ. אז קיבלתי את הבמה והתחלתי לכתוב על כך, ואט אט התחילו עוד ועוד מטפלים לעבוד כך. כיום אנחנו עומדים על קרוב ל-20 קליניקות בצפון, במרכז ובדרום שמציעות טיפולים במסגרת קהילתית. המהפכה החלה.
אני מוציא את המחטים מג', והיא קמה אט-אט מהכורסא, נועלת חזרה את נעליה והולכת לרשום את עצמה לטיפול הבא ברשימה התלויה על הדלת. היא מחייכת ומסמנת לי "שבת שלום", כי אני כבר בקצה השני, פורש בעדינות את השמיכה על מדריכת הכושר של 10:45 שאיחרה טיפה, אבל כבר טסה לה במחוזות הפנימיים של נפשה המחפשת מרגוע ושפיות בתוך הצ'י הקבוצתי שנבנה אט אט בחדר.
רואי גרין פ"ח, Dipl. Ac הוא מטפל מוסמך ברפואה סינית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם