מיסטר אנד מיסיס וסלי: סיפורים מהקליניקה הסינית הקהילתית
וסלי נולד בשנת 1915 באנגליה ומצב בריאותו היה מושלם, למעט סחרחורות שתקפו אותו לאחרונה. הוא הגיע לקליניקה שלוב ידיים עם רעייתו, כרמל. אחר כך הם נעלמו מביתם
וסלי נולד בשנת 1915 באנגליה, וחי ב-40 השנים האחרונות באוסטרליה. את ימיו האחרונים בחר לבלות עם אשתו בארץ, לאחר שעלה לכאן לראשונה בגיל 16. הוא שירת ב"הגנה" ולחם כמעט בכל מלחמות ישראל. הם הגיעו לקליניקה שלובי ידיים, כאשר היא מובילה בזהירות, והשיחה עמם הייתה שונה, מלווה בגינונים רשמיים שלא הייתי מורגל בהם.
"מר גרין, תודה שקיבלת אותנו בהתראה כל כך קצרה", פתחה אשתו, כרמל.
"זה בסדר גמור. את יכולה לקרוא לי רואי."
"אה, כן... יופי. תראה, מר גרין, בעלי סובל כבר חודשים ארוכים מוורטיגו. את הטופס לא מילאנו כי אנחנו לא כל כך קוראים עברית."
"אפשר לתת לכם טופס באנגלית, זה יעזור?"
"כן, יופי… תודה".
פניתי לווסלי. "מתי אתה מרגיש את הוורטיגו?"
"מה?!"
"הוא שואל מתי אתה מרגיש מסוחרר!" צעקה לעברו אשתו באנגלית.
"אה... בדרך כלל כשאני קם מהכיסא."
"ואתה מרגיש שהחדר מסתובב סביבך?"
"לא.. אי מרגיש יותר light headed (סחרחר)."
השניים נכנסו לחדר הטיפולים ואשתו עזרה לו עם המעיל, עם מקל ההליכה ועם הכובע. את ניסיונותיי לעזור בחליצת הנעליים דחתה בנימוס. משך כל זמן הטיפול ישבה על כסא לידו והייתה קשובה אליו מאד. לאחר שהכנסתי את המחטים, הם המתינו בסבלנות ובדריכות מסוימת עד שהטיפול יסתיים. וסלי נשאר עם עיניים פקוחות. אשתו מדי פעם דיווחה לו כמה זמן נותר עד לסיום הטיפול.
אמרתי להם שהסיכוי לטפל בהצלחה בסחרחורת בגיל כזה אינו גבוה. מאגרי הגוף כבר מדולדלים למדי. אולם הופתעתי מהדופק העוצמתי של וסלי. בטופס התשאול סומנו מעט מאד סמפטומים, ואני חשתי סוג של כבוד לטפל באדם בן 95 שעבר כל כך הרבה בחייו ושמר על רמת בריאות כה גבוהה. גם המסירות שהפגינה אשתו הייתה מעוררת התפעלות.
לאחר הטיפול הראשון דיווחה אשתו על הטבה מסוימת, אך לצערי לא הצליח וסלי לשמור על שגרת טיפולים מבלי לבטל פגישות רבות. אשתו התקשרה אליי ביום הטיפול השלישי כדי להודיע שהוא חש מסוחרר מכדי לצאת מהבית. כך גם היה בטיפול החמישי. הצעתי להגיע אליהם הביתה. אשתו היססה מאד, דאגה לגבי העלות של ביקור בית ואני, שראיתי בזה
למרות מצבו הגופני המרשים, לא נראה היה שאנו משיגים התקדמות בטיפול. ניסיתי שוב להציע ביקורי בית, אך כרמן עמדה בסירובה. באחד הימים עשיתי טיול רגלי בשכונה, והבחנתי שהגעתי במקרה לכתובת ביתם. עליתי לקומה השנייה שבה הם גרים כדי להגיד שלום, וגם קצת כדי לראות שהכול בסדר. חלפו שבועות ארוכים מאז שמעתי מהם. דפקתי בדלת וצלצלתי בפעמון, אך לא הייתה תשובה. השכנה ממול, אישה מבוגרת מאד, פתחה את דלת ביתה לכדי סדק ושאלה אותי את מי אני מחפש.
בתשובה לשאלתה חשתי את הדופק שלי עולה. חששתי ממה שהיא עומדת לספר לי.
"הם לא כאן", אמרה ביובש.
"מה קרה להם..?", שאלתי בחשש.
היא היססה. "הם נסעו לבקר את הבת באוסטרליה".
חייכתי בהקלה.
"איזה יופי."
"אתה רוצה שאמסור להם משהו?", שאלה בפנים זועפות קצת.
"כן, אה... אני אשמח אם תמסרי רק שרואי... שמר גרין בא לבקר אותם".
"מר גרין? אתה זה שדוקר אנשים, לא?"
"מה? אה… כן, אני זה שדוקר אנשים".
לאתר הבית של רפואה סינית קהילתית בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם