פנקס שירות: מלצרים סוגרים חשבון עם הסועד הישראלי
הם תיזזו בין השולחנות למטבח, ספגו הערות, קיבלו טיפים מבזים וחייכו בנימוס. תשעה מלצרים שאכלו את הקפריזות של הישראלים גאים להגיש את החשבון
"תרצו לשמוע על המיוחדים שלנו?". זאת הצגה. המלצרים שיננו את הטקסט, בחרו תלבושות, סידרו את התפאורה, התאורה, הסאונד, עכשיו השאלה היא את מי יציבו מולם הערב, למופע האלתורים. ניסיון משמעותו היכרות עם קשת רחבה של טיפוסי-לקוח-ישראלי והבנה כיצד לגשת ולהתמודד עם כל אחד מהם כך שיאכל הרבה, יעזוב בשקט וישאיר טיפ שמן. אספנו מלצרי עבר ומלצרי הווה שהמליצו לכם על המיוחדים במסעדות הטובות והיקרות בארץ, כדי לזכך מהם את הקווים לדמותו של הסועד הישראלי. יצאנו עם תשעה טיפוסים ובבואה מכוערת-מטופשת וחסרת כל מודעות עצמית של עצמנו.
קווים לדמותו:
מבחינת הלקוח הישראלי פיצוי הוא שם נרדף לתודעת שירות. הוא מבקש שיראו לו את הכבוד או הסליחה בדרך הכי גשמית: דברים בחינם. לא, לא חיוך. קינוח.
"בקומה העליונה במסעדה שלנו הישיבה היא על גבי מיטות על הרצפה", פורטת רייכר, "הגיעה קבוצה של בנות, בסביבות גיל 40-30, והן התחילו להשתגע ולצעוק ולשיר. אחת מהן התיישבה הפוך עם הגב אליי. והיא רואה אותי ניגשת עם מגש מפוצץ בשתייה והיא קצת רוקדת ומנפנפת עם הידיים ומעיפה לי כוס יין מהמגש. הכוס נופלת ומשפריצה לה כמה טיפות על היד. לא על השרוול חלילה. על היד. אני, המומה, נאבקת להציל את יתר הכוסות לפני שייפלו ואז היא מסתכלת עליי, בשוק, ובמקום להתנצל היא צועקת בלי להתבלבל: "אפשר פיצוי?!".
"כשמלצרתי הייתה לי לפעמים תחושה שמטרת הסועד הישראלי היא לקבל פיצוי על משהו. לא משנה על מה", עושה לבני-להב קצת סדר, "היה ריח לא טוב במסעדה, הוא חיכה הרבה זמן בין הראשונה
"אתה עומד מול לקוח שנכנס טוטאלית להצגה שכרגע התרחשה פה טרגדיה. הרוטב לא הגיע בצד, והחיים שלו לא יחזרו למסלולם בלי פאקינג כדור סורבה בחינם בסוף הארוחה", מבארת בראל את המושג עוגמת נפש בעיניו של הסועד, "אחר כך הלקוח הזה יחזור הביתה ויספר לחבר שלו מה נתנו לו במתנה, והחבר יבוא למסעדה ואם הוא לא ישיג את אותו דבר לפחות, סימן שהוא פחות חשוב, מרוויח מעט והזין שלו קטן יותר".
קווים לדמותו:
לא מבין מהחיים שלו ביין.
"שירתתי זוג שבאו לחגוג יום נישואים", חולצת רייכר מזיכרונה, "וכאשר הבעל הזמין בקבוק סוביניון בלאן, הוא ציין 'את האדום בבקשה'. הסברתי לו שסוביניון בלאן הוא זן ענבים לבן, ושאולי הוא מתכוון ל'קברנה סוביניון'. הלקוח השיב שאני טועה ושקיים גם סוביניון בלאן אדום. אמרתי לו שאני בטוחה שסוביניון בלאן יש רק לבן, אבל אני אשמח להמליץ לו על יין אדום אחר. הוא התעצבן ודרש שאשאל את הברמן, שכמובן אמר שסוביניון בלאן הוא זן לבן בלבד. כשבישרתי זאת ללקוח, הוא התעצבן, הזמין יין אחר וסינן 'כנראה שפשוט אין לכם במלאי סוביניון בלאן אדום'".
"זה המקום שהכי קל להיות בו בור", מצננת בראל ומוסיפה בסלחנות, "יש הרבה לקוחות שמכירים את הטקס, אבל לא מבינים ביין ולא רוצים לשלם. לקוח כזה יבקש לשים את ההר חרמון מלפני שנה שלו בדיקנטר. לרוב הוא פשוט מנסה להרשים את החברים שלו שהם אפילו יותר קלולסים ממנו, אבל המלצרית יודעת שהוא טמבל".
קווים לדמותו:
יחסיו עם אלוהיו מורכבים.
"זה משהו שאני לא מצליחה להבין. מגיעים אלינו בפסח אנשים שמבררים אם את השרימפס אנחנו מטגנים בקמח. או מבקשים מצות אבל אוכלים את הכבד עם פירה וחמאה", תוהה שטרית על קנקנם של לקוחותיה.
"הגיע אליי זוג בשבת בצהריים והזמין מנה של מדליוני עגל", מנדב מילר, "אחרי ביס הוא קורא לי ויש לו מבט לא מרוצה בעיניים, שלא לומר כועס. הוא שואל "האם יש משהו חלבי במנה הזאת?!" אני ניגש למטבח ובאמת הם מכינים את העגל עם חמאה. הוא משתגע וצועק איך זה ייתכן שאנחנו לא מיידעים אותו על דבר כזה, כי הוא לא אוכל בשר עם חלב. אז מה אם הוא יוצא למסעדה לא כשרה בפאקינג סאטרדיי, מבחינתו אני כרגע הרסתי את קיום המצוות שלו".
קווים לדמותה:
היא עברה את גיל 40 בעשר שנים לפחות (אבל לא בהכרח), בדרך כלל הקמטים על הפנים שלה לא מסונכרנים עם הקמטים על הצוואר (גם - לא חובה), היא לא משתגעת על בחורות צעירות ושמחה להמחיש להן את תפקידן כמשרתות. הפקאצה חיה בפחד תמידי שהיא בלתי נראית ולכן חשוב לה להנכיח את קיומה בכל מחיר.
"הן נכנסות למסעדה לא מרוצות עוד לפני שקרה משהו. בטוח דפקו אותן עם השולחן", נובר בנשמתן המתוחה א', "הן תמיד רוצות לשנות את המנה. הגחמות הקבועות שלהן הן כמו כרטיס הביקור. הן אוהבות ביטויים שמבהירים למלצר וליושבי השולחן שהן מרגישות פה בבית: 'תגיד במטבח שיכינו לי את זה כרגיל, עם הפירה בצד'. חשוב שזה גם יטריח, אבל גם יהיה פאמיליירי".
"היא תקרא לי לשולחן ברגע שהיא פותחת את התפריט ואז תתחיל להתלבט. חשוב לה שאני אעמוד שם ואבהה בה מתלבטת", מעידה רייכר, "חברות שלה יגידו לה 'נו, תשחררי אותה, יש לה עבודה', אבל היא תגיד 'חכי שנייה, חכי שנייה, אני בוחרת'".
"אותי תמיד הדהימה התרמית הזאת של המודעות התזונתית", משתפך מילר, "כמו מישהי ששואלת על מיץ התפוזים מתי סחטו אותו. וכשהייתי אומר שהיום בבוקר, כלומר לא בזה הרגע אלא בבוקר, היא מוותרת ומזמינה במקום דיאט קולה. כאילו אאם זה איבד חלק מהוויטמינים שלו אני כבר אסתפק ברעל'".
"אני יכולה להשתגע מנשים שמסתכלות במבט חצי אשם חצי מתנצל בצלחת ריקה מאוכל", מגבה אותו תדהר, "מבחינתן זה לא נשי אלא בהמי לגמור מהצלחת". ולבני-להב מקנחת עם סיפור מהחיים: "אני מסבירה לה בפירוט: 'פירות הים מגיעים עם קליפה. כולם, השרימפס עם ראש, הסרטן, כ-ו-ל-ם. טוב?'. 'כן, כזה אני רוצה'. המנה מגיעה ונראית באמת כמו ערימת שרצים, אני מודה, אפילו שטעימה רצח. 'מה זה?? לא לא לא, אני לא יכולה לאכול את זה, קחי את זה ממני!!'. 'אבל אמרת שזה מה שאת רוצה'. 'אני יודעת אבל אני לא רוצה את זה, איכס קחי את זה'. ואני רוצה לצעוק לה 'זה לא יעשה לך כלום! זה מת, מפונקת מעצבנת, בדיוק כמו שאני אהיה כשאזרוק לפח מנה של 150 שקל".
קווים לדמותו:
יוצא מנקודת הנחה שמהות תפקידו של המלצר היא לרמות אותו.
"לקוח כזה נכנס למסעדה ואם הוא מאתר שולחן מוזמן ריק הוא מיד יבקש אותו, כי אין לו ספק שהשולחן הריק טוב יותר מהשולחן שנשמר לו", מצייר א' את הפרופיל של החשדן. "ברור לו לחלוטין שאם את ממליצה על מנה את לא עושה את זה בתום לב - או שהמנה יקרה או שמנסים להיפטר ממשהו במטבח. לרוב אלו גברים, לא מבוגרים מאוד ולא צעירים, שמנהלים את השולחן וחייבים לשמור על הנתינים שלהם ולהשיג להם את העסקה הטובה ביותר. לקוח כזה תמיד ירצה בסוף עוד פוקצה שתישאר על השולחן בלי שהוא יאכל אותה, רק כי אפשר וזה חלק מהדיל. הוא ישווה את עצמו בלי הפסקה לשולחנות האחרים ויתהה ללא הרף למה הם קיבלו עיקריות לפניו, אפילו שהם התיישבו חמש דקות אחריו וחס ושלום אם מישהו בשולחן אחר קיבל פיצוי".
קווים לדמותו:
האח"מ יכול להיות לקוח קבוע שהוא סתם עשיר לא מוכר, או חבר לוזר ולא עשיר בכלל של בעל הבית. אבל לרוב מדובר באנשים ללא גבולות מתחום העסקים או הבידור.
"יש איש עסקים מפורסם שהיה מגיע אלינו באופן קבוע ומזמין בקבוק יין בלא פחות מ-2,000 שקל", מספרת ג', "עם הבקבוק הוא דאג לבקש שנוציא לו קנקן מלא בקרח שאליו הוא היה שופך את היין. אם הוא ישב בגפו הוא עשה את זה פשוט בכוס עם הרבה קרח. אנחנו היינו עומדים מהצד ותולשים את השערות. איש עסקים מפורסם אחר היה מגיע למסעדה תמיד בחליפה לבנה ועם ארנק מלא במזומנים ונהג לשתות לשוכרה. תמיד הוא חילק טיפים של מאות שקלים לכל מי שעבר לידו: מלצרים, מארחים, פיקולו, שוטפי כלים, סתם לקוחות.
"יום אחד הוא נכנס לא בזמן סרוויס עם קבוצה של אנשים, משהו שרק לטיפוסים כמוהו אפשרו, והזמין בקבוק מגנום ב-000 10 שקלים, עוד המון בקבוקי יין לבן ב-500 1 שקל כל אחד וכמה בקבוקי שמפניה, ובסוף שילם את החשבון במזומן. יום אחר כך עצרו אותו ועכשיו הוא בכלא. ככה הוא חגג את הערב האחרון שלו.
"אה, יש גם קבוצה של שלושה אנשים שבאים יחד ואנחנו מכנים אותם 'חבורת האיומים'. ברגע שהם נכנסים המלצרים חוטפים חום, עצבים, כאב ראש. אחד מהם דורש שעם כניסתו נקלוף שלושה לימונים ונשים במים חמים כי זה מה שהוא אוהב בסוף האוכל. שני רוצה דיאט ספרייט עם קרח, נענע, לימון וספלאש של טבסקו ושנשים לו לצד האוכל צלוחיות עם צ'ילי טחון, מלח אטלנטי ופלפל שחור גרוס טרי, והאחרון חייב לעשות בלגן מוחלט במנות שלו ולא להזמין אף אחת כמו שהיא רשומה בתפריט. לא יאפשרו לשום לקוח לעשות דבר כזה חוץ מלחבורת האיומים. אין יותר גרוע מהם".
"הגיעו אלינו שני שפים מוכרים", מתבלת נ', "אחד מבוגר יותר ואחד צעיר. המבוגר יותר הזמין יין מאוד יקר. הם טעמו אותו והוא הכריז שהיין לא טוב. עזבי שהיין היה מצוין. זו הייתה תצוגת תכלית, הפגנת כוח. אני זה וזה וזה ואני יכול להחזיר יין ב-500 1 שקל בלי להתבלבל. אבל יומיים אחר כך הגיע למסעדה שוב החבר, השף הצעיר, הזמין בדיוק את אותו היין, טעם ואז החזיר. כמו הגדולים. כמה פאתטי".
"אלה אנשים שרוצים שעם כניסתם יפרשו להם שטיח אדום וילקקו את הרצפה", מציעה בראל פרשנות אישית, "הם חושבים שבגלל מי שהם מותר להם להרגיש בבית. עורך דין מפורסם עשה אצלנו אירוע בחדר הפרטי. הוא והחברים שלו השתכרו כל כך שהם הקיאו על השטיח ועשו צרכים על הרצפה בשירותים. אין גבול למה שהם ידרשו".
מה, כמו תביאי לי דף ועט?
"איזה דף ועט?! אנשים כאלה כבר אילצו אותי לשמור להם על הילד כדי שהם יוכלו לאכול בשקט. יש לך עוד עשרה שולחנות, מה את אמורה לעשות".
קווים לדמותו:
רוצה את המלצר כשותף פעיל בוויכוחים משפחתיים, בשיחות אישיות או סתם בהתמזמזות ליד השולחן.
"אני מפנה בדממה, גבר ואישה מביטים זה בזה, אני חשה במתח ומזרזת תנועותיי", מתוודה לבני-להב, "זה לא עוזר לי. 'כרגע הצעתי לה נישואים והיא סירבה לי', הוא שופך. אני המומה. 'מה לדעתך אני צריך לעשות'. בנאדם , אתה לא רציני. אני מבינה שאתה במצב קשה, אבל אל תעשה לי את זה. אני רק מלצרית. באתי להתפרנס, עזוב אותי. כולנו בוהים באוויר בשקט, אבל הוא מתעקש. 'נו. . . מה את אומרת, מה אני צריך לעשות?'. 'אבדוק עם המנהל ואחזור אליך?' אני מנסה ונסה משם כל עוד נפשי בי ואז צופה מהצד בבחורה בורחת גם היא בהליכה מהירה ודמעות בעיניים.
"אני מגיעה לשולחן אחר כדי לקחת הזמנה. 'אני אקח לראשונה קרפצ'יו ולעיקרית דניס. מה איתך, תמר?' 'לא, אני לא רעבה, אני רוצה רק ראשונה', נערה מתבגרת בפנים כעוסות עושה דווקא לאבא. 'קחי עיקרית', הוא לוחץ. 'לא רוצה, לא רעבה'. 'קחי בכל זאת'. 'לא רוצה, לא רעבה וכלום לא מוצא חן בעיני בתפריט'. 'את אוהבת ניוקי, קחי ניוקי'. בשלב הזה הוא כבר נושף בעצבנות. בא לי למות. ללכת?לא ללכת. זה לא נגמר. שניהם עקשנים.
"אני מתחילה לחשוד שהאבא הדואג למעשה מתחרפן מהמחשבה שישלם על כל העסקית של בתו ויקבל רק מנה ראשונה. לא נעים לי להשחיל את עניין התמחור לסיטואציה הטעונה. 'קחי' 'לא רוצה'. אמא מתערבת, לטובתו כמובן, הרי זה גם כסף שלה. איזה סיוט. אני מתערבת בחשש: 'סתם, בלי קשר, שתדעו. . . שנחייב אותה רק על הראשונה ולא על כל העסקית'. עכשיו אני דרוכה - או שפתרתי את הזוועה או שעכשיו גם העלבתי אותם. שנייה דומייה. הפנים מתרככות. 'טוב', אומר אבא, כאילו בלי קשר, פתאום רגוע ונינוח, 'זה בא עם לחם?'".
קווים לדמותו:
יעדיף תפרים רקטליים מאשר להודות שהוא לא יודע.
"ישב אצלי בשולחן מישהו והזמין סרטנים", ממחיש אדרי, "הסרטנים מגיעים בקליפתם עם מפצח סרטנים קטן מיוחד. הוא לא הבין את מהות המכשיר המצורף ואכל את הסרטן הראשון עם הקליפה. ראיתי את זה וניגשתי אליו בעדינות, כדי שהוא לא יובך, והצעתי לו את המפצח שלצדו שייקל עליו את העבודה. זה לא עזר, הוא כנראה בכל זאת הרגיש אידיוט, אז הוא הסביר שככה הוא אוהב את הסרטנים שלו ואכל גם את השני עם הקליפה".
וא' מצטרף אליו בקול שני עם סיפור משלו: "בחלק מתפריטי הקינוחים במסעדה נפלה טעות הקלדה. את אחת המנות היו מוציאים עם כדור גלידת וניל ובאותם תפריטים היה כתוב 'גליזת' במקום 'גלידת'. שמתי לב שלקוחות עושים הכל כדי לא להתמודד עם המושג המוזר הזה ופשוט מצביעים או מקריאים רק את החלק הראשון של המנה. עד שבא שולחן אחד שבו המארח רצה להרשים את יתר הסובבים כאיש קולינריה ומסעדות והוא בחר באפשרות השלישית והכריז בביטחון: 'אפשר את המנה עם ה... עם ה... גליזת וניל?'".
קווים לדמותו:
מגיע עם אשתו או עם חברים, זה ממש לא משנה. מבחינתו מלצרית, מעצם הגדרת תפקידה, היא פורנוגרפיה לייט להנאתו.
"היה לי שולחן קבוע של שישה גברים מבוגרים ממש נחמדים שתמיד אני זאת שמלצרה אותם", משחזרת תדהר, "היה לנו הווי משותף, תמיד התבדחנו, הם השאירו טיפ יפה וכולם ידעו שאם הם נכנסים אני אשרת אותם, גם אם הם לא באזור שלי. פעם אחת הם הגיעו ואני לא הייתי שם אז הם שאלו 'איפה המלצרית עם החזה השופע'. לא מלצרתי אותם יותר".
"הגיעה אלינו קבוצה של בנים למסיבת רווקים וקראו לי למלצר אותם", מספרת רייכר, "במקרה, בטעות, ניגש אליהם מלצר אחר. בדיעבד מזל. כי לקראת סוף הערב הבאתי להם משהו לשולחן, אולי חשבון, אני לא זוכרת, והם פשוט התנפלו עליי ולא נתנו לי ללכת. אחר כך, כשהם עזבו, המארגן של האירוע חזר להתנצל על איך שהם התנהגו אליי ואמר שזה ממש לא לעניין ולא בסדר וכו' וכו' וסיים בזה שחבר שלו שהוא קצת ביישן היה רוצה את הטלפון שלי.
"חוץ מזה מגיעים הרבה שולחנות של זוגות מבוגרים שהבעל בלי שום מעצורים מפלרטט איתי ויוצר תחושה שכל כך נמאס לו מאשתו, והיא עושה לו פרצופים בחזרה ומנסה להשתלב בשיחה ואז הוא משתיק אותה ואומר לה 'רגע, היא מדברת'. כאילו הרגע סיפרתי על מוות של מישהו קרוב ולא על המיוחדים. אם זה עצוב? אני כבר לא יודעת אם זה עצוב. זה נראה לי יותר קומי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם