חסה וחלילה: יש נשים שלא סובלות מהפרעת אכילה?
האם את אף פעם לא אוכלת כשאת רעבה? האם את מנקרת סלט בבתי קפה ואז זוללת בבית? האם את חושבת שאם תהיי יותר רזה הכל בחייך יסתדר? ובקיצור: האם גם את, כמו כל אשה, סובלת מהפרעת אכילה?
"אבל אני אוכלת רק חסה,"! טענתי להגנתי, "ויוגורט עם גרנולה, בערב."
"כן, רק שאת אוכלת המון חסה," התעקש הפציינט לשעבר, "ממש זוללת,"! וגם הזדרז וקנה לטורפת החסה הבלתי נלאית משקל כמתנת אחיתופל יוקרתית, כדי שתאוותי (או שמא תאוותנותי) לעלים הירוקים לא תגרום לי לאבד שליטה על הקילוגרמים.
כבר שנתיים שאנחנו לא יחד, ובכל זאת התברר לי כי רוחו רודפת אותי עד היום. המשקל שהותיר לי התעקש ממש בחודש האחרון לטפס למרומי ה80- ומשהו, חרף הדיאטה שאני מתחילה בה בכל יום ראשון, קבוע, ולמרות פעילותי הספורטיבית היומיומית. כמובן שלא נכנעתי ופצחתי בסדרת בדיקות מקיפה - לשלול סוכרת, תת פעילות של בלוטת התריס, חילוף חומרים דפוק ועוד צרות שמי ישורן. הרופאה אומנם בישרה לי בנחת שלפי הבדיקות שחזרו אין לי כל בעיה רפואית, אך אילולא התעקשותה גם לשקול אותי - אולי הייתי נוטלת עד היום את הכדורים נגד סוכרת שהחלטתי לרשום לעצמי בעצמי. או אז התגלה שהמשקל הנורא, אותו סוס טרויאני שהתנחל בביתי, זייף והצמיח לי חטוטרת דמיונית של יותר מעשרה קילו. השבוע הוא נזרק לפח, ואחרי שנים של שקילה יומיומית חיבקתי את השפיות שחזרה אלי, והחלטתי להסתפק בשקילה שבועית בבית המרקחת.
כן, זאת האמת לאמיתה. אני אוכלת בעיקר חסה. אפילו בסלט פירות אשלב חסה. ואני מודה, אחרי כל כך הרבה שנים אני אפילו אוהבת את טעם החסה. הוא מרענן כזה, ובעיקר נטול נקיפות מצפון, שמרעילות אצלי כבר עידן ועידנים כל מאכל אחר, למשל את מושא
אני אף פעם לא אוכלת כשאני רעבה. כבר שנים שאין לי תחושת רעב או תחושת שובע. אחרי מייודע-כמה דיאטות ושמירה קפדנית על המשקל, אני פשוט אוכלת אוכל צמחוני-בריא-כפייתי, כשמדי פעם אני "נופלת בסם" ובולעת שקית גדולה של במבה על קרבה וכרעיה. כמוני, גם כל החברות שלי לא אוכלות כשהן רעבות, אלא רק כשמתחשק להן. אני לא מכירה אשה אחת בסביבתי הקרובה שאוכלת ארוחות מסודרות, ולא לפי גחמות. אני לא מכירה אשה אחת שאוכלת כמה שהיא רוצה, או מה שהיא רוצה, או עד שמספיק לה. אצל כולן השתבש כבר לפני שנים המנגנון הזה של רעב ושובע, והאוכל ממלא תפקיד אחר לגמרי מאשר הזנת הגוף ואספקת כוח. ונכון שאנחנו כל הזמן שומעים על אנורקסיה ובולמיה בצורותיהן הקיצוניות, אבל האמת היא ש"אין אשה ללא הפרעת אכילה" - כך אמרו לי כל הנשים שראיינתי לכתבה הזאת - שפרט לאחת גם לא היו מוכנות להזדהות בשמותיהן. ונכון, זה מביש היחס שלנו לאוכל. מביש ומכאיב.
"באחד הימים הכי חמים של אוגוסט יצאתי לדייט," מספרת נעמה, מעצבת פנים בת .42 "לא יודעת למה, אבל הרגשתי אז נורא שמנה ומגושמת ואף בגד לא עלה עלי. קבעתי עם הגבר בפאב. אני 1.80 מ,' והוא הגיע לי עד הכתפיים. כשראיתי אותו, הזעתי כמו שאני לא זוכרת את עצמי. כנראה היה לי התקף חרדה. אחרי עשר דקות של מפגש הוא אמר: 'טוב, אז נגיד שלום,'? אמרתי 'כן,' והלכתי במוד אוטומט, מבלי לחשוב, לבית שלי שנמצא חמש דקות משם, ובדרך חשבתי: בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? בשביל מה אני צריכה את כל הדייטים האלה? נכנסתי לפיצוצייה וקניתי שני ארטיק מגנום עם סוכריות ופצפוצי שוקולד וכל התוספות. עליתי הביתה ואכלתי אותם אחד אחרי השני בלי להרגיש אפילו את הטעם. הרגשתי שאני ממלאה את החור הזה של ה... זה אפילו לא היה כאב, אלא ריקנות כזאת. חיסלתי אותם בתוך כמה דקות. את שניהם."
אנחנו נפגשות בבית קפה בצפון תל-אביב, ומזמינות תה עם לימון וסלט ערבי קצוץ. "אני מעלה ומורידה בתקופות," מספרת נעמה, "אבל גם בתקופות שאני מורידה, אני שמנה. זאת אומרת שאם אני יושבת בבתי קפה, אני בחיים לא אתחרע ואזמין עוגה. תמיד אזמין סלט. הטריפות הן בבית. אמא שלי תמיד בישלה רזה ולא הרשתה לי לקחת תוספות. אז מבחינתי אוכל זה משהו שאני גונבת, משהו שאני צריכה להסתיר."
- אז את בכלל לא אוכלת ליד אנשים?
"ליד חברות אני אוכלת, אבל אני לא אוכל ליד גברים, שזה כמובן נראה עוד יותר פתטי, כי רואים שאני לא קטנה, אז ברור שכשאני לא לידם - אני כן אוכלת. מה גם שהיום העלבון הגדול ביותר שאפשר להגיד לאשה הוא שהיא שמנה. הרבה פחות מעליב להיות טיפשה ומכוערת. אוכל בשבילי הוא בפירוש הנאה ונחמה. כשטוב לי, אני לא אוכלת. פחמימות זה שובר הדיאטה הגדול אצלי. אוכל מנחם. אני לא מחזיקה לחם בבית, כי אם אחזיק לחם, אחסל את כולו."
- אבל את גם לא בדיאטה.
"אף פעם לא עשיתי דיאטה מסודרת. יש תקופות שאני לא אוכלת, מסוגלת ימים שלמים להעביר ולאכול איזה משהו קטן, וישר אני יורדת. ואז אוכלת שוב. אני בנאדם בכלל לא מסודר, בשום תחום, אז קשה לי גם לשמור על משטר מסודר של דיאטה. בגלל שאני פנטזיונרית, כל הדברים שאני מאחלת לעצמי, למשל אהבה, זה תמיד כשאהיה יותר רזה - בדמיוני, רק אז אני נורא מאושרת ונורא יפה ונורא מינית."
- יש דמות מסוימת שהיית רוצה לדמות לה?
"השחקנית רבקה רומיין - כי היא בלונדינית, גבוהה ואתלטית. היא לא קטנה. אני אוהבת את מראה האמזונה."
פיבי בן, בלוגרית ומקדמת אתרים באינטרנט, בת ,33 היא סוכרתית ומזריקה אינסולין כל יום. "עקרונית אני אמורה לשמור," היא אומרת לי, "אבל אני חזירה. אני לא כל כך אוהבת מתוק כמו שאני אוהבת פחמימות, שגם הן מעלות את רמות הסוכר בדם. הבעיה שלי היא פסטות ואורז ותפוחי אדמה ובורקס... בעיקר בורקס."
- אז מה סדר הארוחות שלך?
"מה זה? אין לי ארוחות מסודרות, יש לי קריזות. זאת הבעיה שלי."
- את קמה בבוקר, ואיך מחליטה מה לאכול?
"מה שבא לי. וזה תלוי מה אני לובשת באותו יום - אם זה ג'ינס שלא ייסגר עלי, זה שיקול. אם בגד שאני רוצה ללבוש לא נסגר עלי, או שהוא מנפח אותי או לא מוצא חן בעיני, אני אומרת לעצמי: פיבי, תתחילי להרגיע. היום את לא אוכלת, ממחר מתחילה הליכות... ואז בצהריים אני שוכחת."
- קשה לך יותר לשמור בחוץ או בבית?
"בחוץ יש יותר דברים שמגרים, אבל בבית הכל יותר זמין. את לא צריכה להיכנס למסעדה, לשבת, להזמין. יש בבית הכל - את פותחת את המקרר, מתחזרת, סוגרת את המקרר, אפ'חד לא ראה, וזהו. לא סתם מירי בלקין אומרת שלא מכניסים אויבים הביתה."
- אצלי בבית ממש אין הכל. וחוץ מזה אני מעדיפה לאכול את הסלט שלי בבית קפה במקום להכין אותו בבית, כי זה הרבה יותר מהיר.
"יש דברים שנורא קל לעשות: לדחוף בורקס מהמקפיא לתנור לא צורך ממך יותר מדי אנרגיה או זמן."
- למה בשם האל הרחום יש לך בורקס במקפיא?
"אני יודעת שהוא לא טוב לי ושהוא עושה לי רע, אבל אני אוהבת אותו. הוא גם יותר זמין מגבר, תמיד שם ויותר קל לחמם אותו."
- יש לך לפעמים קרייבינג למאכלים מאוד ספציפיים?
"ברור. למשל, כבר חודש בא לי מקדונלד'ס או בורגר ראנץ' - בקיצור, זבל, ג'אנק. והנה, כאן יש מעבר לפינה מקדונלד'ס, ובסוף אני אשבר."
- אבל את מתאפקת יפה אם כבר עבר חודש.
"חכי... אבל אל תראי אותי ככה, יש לי גם קרייבינגז בריאים פה ושם. היה לי קרייבינג לאבוקדו איזו תקופה, היה לי קרייבינג לסלט."
- והוא עבר?
"כן, לצערי. הבעיה שאצלי הכל בקריזות. אני יכולה לא לאכול סלט חודשים, ואז בא לי סלט ואני ישר אלך לחנות ירקות, אקנה כל מה שיקרוץ לי לעין, אוכל רק סלט אפילו חודש שלם, עד שלא אוכל להסתכל יותר על סלט, ואז אעבור למאכל הבא ולקריזה הבאה. אם זו קריזה משמינה, זה זוועה."
- היום מחיר ההשמנה, בעיקר אצל סינגליות, הוא בלתי נסבל. הרי אנחנו נמדדות רק לפי הגוף שלנו.
"אבל אני באמת חזירה מדי מכדי להפסיק. מה שלא ימנע ממני בפעם הבאה להרגיש נורא כשהג'ינס לא ייסגר עלי."
- חשבת לעבור לשמלות מתנפנפות, כמוני?
"זאת אופציה. אני אשקול את זה."
בני הבכור הודיע לי פעם שטעם חלבה אצל חבר, וכלאחר יד ביקש שאקנה לו מהממתק הבריא הזה. חודש ועשרה קילו חלבה אחר כך, ועוד איזה שלושה קילו עלי, הודעתי לילד שמעתה מוכרזת החלבה אויבת רשמית שלא נכנסת הביתה, בדיוק כמו חמותי לשעבר. תאוות החלבה שלי לא ידעה גבולות.
זיו הבת, ,28 מנהלת פרסום, מעידה על עצמה שהיא אוכלת בלי שליטה. "בדרך כלל זה מתוק, וזה חייב להיות אחד ספציפי. אם בא לי טים-טאם - אני לא אתפשר על פסק זמן או על טוויסט. אצלי זה מאוד בעייתי. אני נוסעת בדרכים, אני חיה באוטו, ואני כל הזמן אומרת לעצמי: אל תחטפי עכשיו שטויות, חכי שתגיעי למקום שתוכלי לשבת ולאכול כמו בנאדם. ככה עובר כל היום, בשעה חמש אני בחרפת רעב, וכמו עובדת זרה מסיימת את היום בפלאפל, סנדוויץ' או שווארמה."
- ובבית, בערב?
"לבית אני מגיעה מאוחר, ואז - מכל הבא ליד. למזלי הרב, אין לי הרבה ביד. אבל אם אני במאנץ' על משהו, לא יעזור בית דין. אני לא אירדם עד שאשיג. אבל גם מאלתרים. למשל, יש לי תמיד בבית את הרכיבים של פרנץ' טוסט. יום אחד בשעה 12 וחצי בלילה הלכתי לקנות קינמון טחון בשביל הפרנץ' טוסט, כי התחלתי בפומפייה לגרד את המקלות קינמון ולא הצלחתי ונכנסתי לקריז."
- אבל בלי פרנץ' טוסט אין לך מתוק בבית? לי, למשל, אין תושייה להתקין פרנץ' טוסט!
"מה פתאום? כשאני עושה את הקניות בסופר, אני בחיים לא קונה מתוק, שלא יהיה בבית, ואז כמובן אני משלמת בפיצוציות הרבה יותר. וכשבאים אורחים אני הולכת וקונה להם במיוחד, כי מה הם צריכים לסבול? אבל כשהם הולכים אני מכריחה אותם לקחת את המתוקים איתם, מלווה אותם לאוטו עם השקיות ביד. כי הרי ברור שבשנייה שהבנאדם הולך אני יושבת ומחסלת את כל מה שנשאר."
- את סופרת קלוריות? את עושה דיאטות?
"המצפון שלי לא נח לרגע. אני יודעת בעל פה את כל יסודות האכילה הבריאה, ולכן אני יודעת בדיוק כמה נזק אני עושה לעצמי. כל דבר שנכנס לפה נספר: קלוריות, פחמימות, שומן. קפה הפוך - בהחלט יש אצלי מחשבה שבחלב יש קלוריות ואולי עדיף לשתות אספרסו."
- אבל הפואנטה היא שאת בכלל לא שמנה, אפילו רזה!
"ממש לא. בסופו של דבר אני אוכלת מאוד לא בריא. אני מתאמנת בחדר כושר כמה פעמים בשבוע, ומקללת את כל הכוסיות שבאות להתאמן שם, ואני לא מבינה למה להן להתאמן שם, כי אם אני הייתי נראית ככה לא הייתי קורעת את התחת בחדר כושר, הן הרי לא כוסיות בזכות החדר כושר. זו סוגיה שמאוד מטרידה אותי."!
- מה זה אוכל בשבילך?
"הכל. זה יצר הישרדותי נפשי. אם אני בדיכאון, למשל? אני הולכת לפיצוצייה לקנות לי שוקולד. ואז אני כמובן בדיכאון מזה שאכלתי שוקולד. זה מעגל שלא נגמר. וזה מדעי, שאם אני חרמנית מאוד ואוכלת שוקולד, החרמנות יורדת."
- יש לך דגם בראש?
"שירז טל. כמוה אני רוצה להיות."
מתברר שאפילו כשאת מאמנת כושר ורזה לפי כל מדד אובייקטיבי 57) קילו על 1.70 מ,(' זה לא מאפשר לך לזלול כאוות נפשך. דנה, ,25 היא לכאורה מבנות המזל הבודדות שכן יכולות לאכול מה שהן רוצות, כי היא שורפת ביום המון קלוריות בעבודתה. "לא ממש," היא מנפצת את ההנחה. "יש תקופות שאני כן מעלה במשקל. אם אני בתקופה רגשית לא טובה, אני דוחפת ג'אנק. נופלת על הפחמימות הפשוטות: בראוניז, גלידות, הרבה גבינה צהובה. שמן. ואז אני אעלה. אבל יש לי תקופות, כמו עכשיו, שאני מאוזנת, ואני כן אוכלת רק כשאני רעבה. ודווקא מרשה לעצמי מתוקים -אבל לא גומרת את החבילה. אתמול למשל אכלתי שלוש ופלות, היום עוד שלוש, אבל כשאני לא מאוזנת, אני יורדת על החבילה."
- וכשאת אומרת תקופה רגשית לא טובה, את מתכוונת רק ליחסים?
"לא. סתם, דברים לא הולכים לי בחיים, אני מתוסכלת. עבודה, משפחה, חברים. אז הטיפה המרה שלי זה המתוק. אין לי קטע ללכת להשתכר. אני מטביעה את יגוני בשוקולדים. זה תחושה של תסכול, מחשבות אובססיביות, או חוסר, ריק, שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך. אז את אוכלת."
- זה עוזר?
"זה עוזר בזה שזה מסיט את תשומת הלב מהבעיות שלי לעניין של - שיט, איך אני אוריד עכשיו את כל המשקל הזה."?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם