חניך הארוטיקה: דרך היופי להארה
שי טובלי על נתיב רוחני מבית המדרש של סוקרטס, המתחיל בהתאהבות בגוף היפה, עובר דרך אמנות הארוטיקה ונגמר בהגשמה עילאית מתוך התאהבות במקור היופי עצמו
את נתיב היופי מתאר בהרחבה סוקרטס ביצירה "המשתה" אשר בכתבי אפלטון. "המשתה" מתאר התכנסות לילית של כמה חברים החולקים את אהבת הפילוסופיה באתונה שביוון העתיקה. במהלך ההתכנסות מחליטים החברים לשאת בשבחו של האל ארוס ולהלל אותו, וכל אחד בתורו נושא את דברו בעניין.
לקראת סוף סבב הדוברים, כאשר מגיע תורו של סוקרטס לנאום, הוא מספר לנוכחים על אישה ששמה דיוטימה אותה פגש בנעוריו, עוד בטרם רכש את החכמה העילאית, אשר לימדה אותו את טבעו האמיתי של ארוס. דיוטימה מתארת בפני סוקרטס את אמנות הארוטיקה, ומשרטטת בפניו תהליך מקודש שבו חניך הארוטיקה עובר דרך מספר שלבים, עד אשר הוא מגיע למצב של הגשמה עילאית.
התהליך בעל שש המדרגות מעביר את החניך בהדרגה ממצב של יופי שנתפש בצורה הגסה ביותר על ידי עולם החושים, דרך ניתוק היופי מעולם החושים באמצעות שימוש בתזכורות של יופי או בניצוצות של יופי. היופי משמש כמו חוט בלתי נראה שמוביל את החניך מהיופי הנגלה, הגס והחומרי ביותר - אל מקור היופי, שאינו שונה ואינו נפרד מהעצמי האמיתי של החניך.
וכך פותחת דיוטימה ואומרת: "אולי גם אתה, סוקרטס, תוכל להתקדש במסתורי הארוטיקה, אולם המסתורין המושלמים מתגלים רק לעינם של באי סוד. רק לשמם יעסוק בכל הנ"ל מי שעוסק בו בדרך הנכונה, ואם מסוגל תהיה להתקדש גם בהם, אין אני יודעת"...
דיוטימה לא יכולה להבטיח לסוקרטס שהוא עומד להצליח במסע ההתקדשות ולזכות בחסד המרהיב של ההתמזגות עם האחד, שכן נחוצה התערבות של חסד בשלב האחרון של המסע - אבל היא מתארת בפניו את התהליך. היא משתמשת במושג "הדרך הנכונה" במובן של בהירות של כוונה ומוטיבציה נכונה. חשוב לה להבהיר שאפשר להיתקע בכל אחד מן השלבים, שכן היופי וכל התזכורות וההקרנות שלו עלי אדמות הן כל כך מפתות ומשכנעות, שקל ללכת בהן לאיבוד. אבל כדי להגיע עד לשלב האחרון עלינו לרצות ללכת עד הסוף, ולשמור על בהירות של כוונה שלא להיעצר בשום תחנה.

דיוטימה מתארת את המדרגה הראשונה בנתיב הארוטיקה: "הפונה לאותו עניין בדרך נכונה, חייב להתחיל בצעירותו ולפנות אל הגופים היפים, ובראשונה – אם יודרך הדרכה נכונה – יהא עליו לאהוב גוף אחד ולהוליד בו רעיונות יפים".
על חניך הארוטיקה להתחיל בגיל צעיר את המסע, מכיוון שבגיל זה טבעי שיתחיל במדרגה שבה מה שילהיב אותו יותר מכל הוא היופי הארוטי הבסיסי ביותר. החניך נמשך ומוקסם מיופי, הוא מתענג ורוצה שהיופי שהוא רואה וממשש יהיה שלו. כלומר, התזכורת הראשונה, הבוטה והגלויה ביותר מתרחשת דרך כוח המשיכה, הפועל עם דחפים ביולוגיים ועם צרכים בסיסיים. לכן, אם אנו עוברים את מסע הארוטיקה כהלכה, השלב הראשון הוא פניה לגופים היפים, כי מי שמדחיק את השלב הזה סופו שהוא ירדוף אותו. לכן, בתחילת הדרך עלינו להרשות לעצמנו ללא שום
דיוטימה מדברת על אהבה של גוף אחד והולדה של רעיונות יפים. למה היא מתכוונת? במשיכה הארוטית יש את היכולת לעורר סוג של השראה, התרוממות רוח והתעלות. אם אנחנו הולכים בדרך הנכונה מתוך מיקוד והקשר נכונים, ההתאהבות בגוף אחד מעוררת התעלות פילוסופית והתעדנות של הנפש. כאשר אנו מאוהבים באדם אחד, היופי שלו הוא חד פעמי וחסר תקדים. לעולם לא יחזור יופי כזה על עצמו, וזה הופך לחוויה השלמה והמושלמת בחיינו.
מכאן דיוטימה ממשיכה אל המדרגה השנייה: "ואילו לאחר מכן עליו להבין שהיופי בכל גוף מן הגופים הריהו אחיו של זה שבגוף אחר, ואם ירדוף הרודף אחרי היפה לפי עצם דמותו, הרי שייכשל באיוולת חמורה אם לא יראה ביופי שבכל הגופים דבר אחד ויחיד. ולאחר שיבין זאת, ממילא יהפוך למאהבם של כל הגופים היפים וירפה מתיחות זו שבאהבת האחד, מתוך שלא יחשיב עוד את האחד, ויראה בו עניין פעוט".
כאשר אנו הופכים להיות מאהבים של כל הגופים היפים, זה אומר שאנחנו מתחילים לראות את היופי כתופעה בלתי אישית. אם קודם לכן הצלחנו לראות את היופי רק באובייקט אחד פרי תשוקתנו, כעת אנו מבינים שמעבר להתאהבות שלנו באובייקט מסוים שעוצר את נשימתנו, היופי הוא תופעה שנמצאת בהרבה מאוד גופים, ואינה שייכת לאף אחד באופן מיוחד.
זוהי תחילת ההתנתקות של היופי. אם עד עכשיו הוא היה דבוק לגוף, פתאום הוא מרחף מעל כל מיני גופים. היופי מתחיל לעבור את המסע מהנגלה ביותר אל עבר המופשט ביותר, מהאובייקטיבי אל הסובייקטיבי. כך אנו רואים שבאהבה לגוף אחד יש גם מתח שמתלווה אליה, כי אנו חווים את עצמנו מאוד תלויים באותו אובייקט של היקסמות וקיים הפחד שהוא ילך לאיבוד, או שיום אחד הוא יאבד את היופי שלו. כאשר אנו מנתקים את היופי מאובייקט אחד, פתאום כל עניין של התאהבות כזו או אחרת הופך לשולי וקטן. זה כבר לא הסיפור המרכזי, כי עכשיו אנחנו רואים את היופי כדבר מה מופשט וחופשי.

"ולאחר מכן יוקיר את היופי שבנשמות מעל לזה שבגוף. ואף מי שפריחתו דלה, אבל הוא משובח בנשמתו - די לו בו, ויאהבנו וידאג לו, ויוליד, ויבקש עמו אותם הרעיונות שיעשו את הצעירים טובים יותר".
בשלב הזה, אנחנו מתעדנים ברמה כזו שמה שמרגש אותנו הוא היופי של הנשמה. גם אם מישהו לא כל כך יפה ברמה החיצונית, וגם אם הוא יפה תואר ואפילו עוצר נשימה – זה לא מה שמשנה. אנחנו בנקודה הזאת בודקים מה יש בתוך האהוב. למשל, האם הוא אוהב פילוסופיה? או, במילים אחרות, האם הוא אוהב את האמת או את אלוהים? אנחנו מתרגשים יותר מיופייה של הנשמה, מהאפשרות לחלוק איתה את אהבת הפילוסופיה מאשר מהיופי החיצוני. מדובר בהתרגשות מעודנת יותר. אנחנו נמשכים למי שהנשמה שלו יפה, אפילו אם הוא בגוף פחות יפה, מכיוון שהיופי הופך להיות אירוע שהוא יותר איכותי מצורני. זהו שלב חשוב ומשמעותי ביותר בדרכו של חניך הארוטיקה.