מכתבים מסבתא: אירינה אוסוסקין כותבת לנכדתה

האמיני לי, החיים זורמים מהר מאד. עכשיו את בת שנתיים וחצי, ואני כבר בת 57. אני מתבוננת בך ומבינה - להיות סבתא מחייב אותי לצאת מהדאגות השגרתיות שלי ולעבור אתך בשבילי החיים הצרים. אירינה אוסוסקין, מפתחת "פיזיקה משפחתית", כותבת מכתבים לנכדתה. טור חדש

אירינה אוסוסקין | 27/1/2010 11:51

שלום חמודה!

בערב יום כיפור האחרון, את (בת שנתיים וחצי) באת אלי ובקשת ממני לתת לך משהו. שאלתי אותך: "מה בדיוק את רוצה?" ואת ענית לי "קציצות". את מבקשת קציצות בכל פעם שאת באה אלי. אני עושה אותן במיוחד בשבילך כבר שנה, כי בביתנו אף אחד אינו אוכל אותן חוץ ממך. מה לא הצעתי לך: בלינצ'ס, פירה, מרק, אך ענית: "רק קציצות". לפעמים את מבקשת קציצות קרות מהמקרר, ולפעמים קציצות חמות.

כאשר יהיו לך ילדים, תשימי לב שהם ירצו לאכול משהו אחד שהם אוהבים. חשוב לחזור כל הזמן לאוכל הנבחר. התהליך הזה יכול להימשך שנים. אפשר לומר שהילד הוא נודניק, עקשן, לא גמיש. אבל אפשר גם לומר שיש לו איזשהו קו פנימי שהוא מחזק אותו.

אחד מהגורמים החשובים בתהליך הזה הוא אוכל שהילד רגיל אליו, אוכל שבונה אותו והוא נותן בו אמון. אוכל שאין בו הפתעות, שמוחו של הילד רגיל אליו וחש איתו בטחון. אוכל חדש עלול לגרום לתגובות לא רצויות. ילד, באופן אינטואיטיבי, מגן על עצמו מתופעות שליליות.

שימי לב שמכל צורות האוכל הבשרי קציצות הן האוכל הקל ביותר להכנה ולעיכול. במידה ותרצי להכין אותן ביום מן הימים, כשתגדלי, אני מעבירה לך את המרשם.

קחי חצי קילו בשר עוף טחון, הוסיפי בצל אחד פרוס, ביצה אחת, 2 כפות קמח וקצת מלח. ערבבי הכל והכיני לטיגון. שימי מחבת על האש, עם קצת שמן סויה, וקחי בידיים קצת מהתערובת. אל תשכחי לפני כן להרטיב את כפות ידיך בקצת מים על מנת שהתערובת לא תדבק אליהן. צרי את התערובת בין כפות ידיך עד אשר תתקבל צורת הקציצה. לאחר מכן שימי אותה במחבת עם השמן החם. טגני את הקציצות בשני הצדדים במשך כמה דקות עד שהן תקבלנה צבע חום זהב, והעבירי אותן לסיר. הוסיפי לסיר: חצי כף אבקת מרק עוף וכמה חתיכות של עגבנייה, חצי עד כוס שלמה מים, כסי את הסיר במכסה ושימי על האש או בתוך התנור לפי בחירתך, כרבע שעה, עד שהרוטב ייספג בקציצות והן יהיו רכות.

בתיאבון
סבתא שלך

אירינה אוסוסקין. חשוב לחזור לאוכל הנבחר צילום: אלדד מאסטרו

***

שלום חמודה!

כתבתי לך את המכתב הקודם ברכבת בדרך מהבית בבנימינה למקום העבודה שלי בתל אביב. אני עושה מסלול זה ארבע פעמים בשבוע כבר שלוש שנים, לאחר שעברנו מנצרת עילית לבנימינה. לפני כן, טיילתי הלוך ושוב בין נצרת עילית לתל אביב.

עלי לומר לך, שהחלפת צורת התחבורה מאוטובוס לרכבת שמחה אותי מאד, כי ברכבת אני מרגישה מלכה. אני יושבת, מסתכלת בחלון וחושבת. באחת מהנסיעות הבזיקה בי מחשבה להתחיל לכתוב לך מכתבים ולנצל את שעת הנסיעה ברכבת למטרה זו.

שלושים ושמונה שנים לפני כן, כאשר אך התחתנתי, העברתי כמה שנות חיים על גלגלי הרכבת. חותנתי, אם סבך, גרה במרחק של ארבעים קילומטרים מהעיר בה למדנו ועבדנו. לעיתים קרובות ביקרנו אותה, ומאוחר יותר עברנו לגור יחד עמה. כך שאני יכולה לומר שאווירת הרכבת בשבילי היא כמו מים לדג. בצעירותי, הייתי נרדמת עם שקשוק הגלגלים. היום, איני נרדמת עוד אלא כותבת לך מכתבים.

החיים מטלטלים אותי ממקום למקום. בדרך אני נפגשת עם המון דמויות

הגורמות לי הרבה מחשבות. היום, למשל, ביקרתי את הדודה (אחות אימי) בבית אבות בנתניה. אני מבקרת אותה כמה פעמים בחודש מזה כמה שנים. בכל פעם שאני באה אליה, אני רואה אנשים זקנים המבלים את רוב זמנם מול הטלוויזיה, ואני שואלת את עצמי "מדוע הם לא רוצים לעשות קציצות לנכדים שלהם?" מה עצר בהם את הרצון הטבעי לעשות משהו לנכדים. איפה ומתי אבד להם הביטוי המוכר לכולם: "סבתא עושה דייסה לנכדים".

האמיני לי, החיים זורמים מהר מאד. עכשיו את בת שנתיים וחצי, ואני כבר בת חמישים ושבע. אני מתבוננת בך ומבינה - להיות סבתא מחייב אותי לצאת מהדאגות השגרתיות שלי, ולפרק זמן לקחת אותך בידי ולעבור אתך בשבילי החיים הצרים והנפתלים. מאד הייתי רוצה שלא תתקעי במעגלים סגורים של החיים, כפי שקורה לאנשים להם אני מושיטה יד (התחום בו אני עוסקת הנו ריפוי ושיקום של תהליכים מחשבתיים).

הייתי רוצה שתראי את קו האופק במלוא רוחבו ותהיי מאושרת במה שתראי.

בהצלחה

סבתא שלך

***

שלום לך, חמודה!

את יודעת מה הכי מפתיע אותי כשאני באה לקחת אותך מגן הילדים? שאני רואה ילדים בגילך בעלי פנים המביעות עצבות וסבל. לפעמים אני שואלת את עצמי מהי הסיבה לעצבות שכזו. החיים שלהם אך התחילו והם כבר נראים כה זקנים. אני מנסה להצחיק אותם, ולפעמים אני מצליחה, אך ברגע שאני מפסיקה הם שוב חוזרים לאותו עצב.

אני יכולה לומר לך שאני יודעת מהי הסיבה לעצב שלהם. להוריהם יש חיים קשים. כל כך קשה להם עד שאינם מודעים לכך שהם מטילים את כל הכובד הזה על כתפי הילדים הקטנים. הילדים מתכופפים תחת כובד חיי הוריהם. הם אינם מבינים מה כל כך לוחץ עליהם, אך הם מרגישים את הלחץ הזה בראשם ומוחם מאט את התפתחותו.

כך הם נראים כלפי חוץ, זקנים קטנים, כאילו עברו כבר את תלאות החיים, מבלי שהייתה בהם הרבה משמעות.

את יודעת במה אני רואה את תפקיד ההורים ביחס לילדיהם הקטנים? תפקידם להעניק להם ילדות עליזה ושמחה במשחקים, טיולים, מוזיקה, סרטים וספרים.

אפרופו ספרים, פעם איחרתי לרכבת, וכך עמדה לרשותי שעה, בתחנת הרכבת. דפדפתי בספרי ילדים בחנות למתנות ליד הקיוסק. לאחר שלושים שנות הפסקה, חזרתי אל קלאסיקות ספרי ילדים, כמו כיפה אדומה והחתול במגפיים. הופתעתי מאוד לגלות כי האגדה על כיפה אדומה, שם טורף הזאב את הילדה והסבתא, היא דוגמה למקרה אכזריות שאוזני ילדה בגילך אינן צריכות לשמוע. נזכרתי איך קראתי סיפור זה לאביך אינספור פעמים לפני השינה. בלא מודעות קראתי מהר מאד את המשפטים על טריפת הילדה והסבתא, ובאושר הייתי מסיימת את הסיפור עם הודעה שכולם נשארו בחיים בסופו של דבר. סוף טוב בדרך של זוועות.

לכן לא התחשק לי יותר לקנות לך את קלאסיקת ספרי הילדים המתארים את הדרמות האכזריות של החיים. התחלתי לחפש במדפים משהו עליז ושמח, אך צפירת הרכבת המתקרבת הריצה אותי לרציף.

עד לפגישתנו הבאה
סבתא שלך