בלוז לחופש הגדול
מאז ומעולם נהגתי בימי החופש שלי בקמצנות מחליאה וכבר שנים שאני מגיעה לסוף דצמבר עם ימי חופש שלא נוצלו. אז איך בכל זאת מצאתי את עצמי בחופש בן חודש שלם באירופה באמצע דצמבר?
מהרגע שבו אחזתי לראשונה תלוש משכורת, פיתחתי יחסי אהבה-שנאה עם המונח "קריירה.“ אני אומנם מקפידה אחת לשעה להתמרמר בקולניות על העומס, על הלחץ, על השעות הבלתי אפשריות ועל זה שאין לי יותר מדי חיים, אבל אז קופצת לי תזכורת באאוטלוק ואומרת שזה הכל בכלל באשמתי. אני פשוט לא יודעת איך לא נשארים במשרד יותר מדי שעות. לא יודעת איך מתייחסים לעבודה כאל עבודה ותו לא. לא יודעת איך לא לחוש אשמה בימים שבהם לא צריך לכתוב טור או להגות רעיון לקמפיין. לא יודעת איך לא לעבוד.
• • •
אחת מחברותי התוודתה בפני לפני מספר חודשים כי התשוקה האמיתית שבוערת בה היא לחתום את שלב הקריירה בחייה ולהתמסר לניהול חיי משפחה. רק עובדת היותי הליידי הענוגה שאני, הצילה אותה מכאפה.
היחס הגורלי שלי לקריירה מעולם לא אפשר לי להבין אותה. או את אמו של חבר לשעבר, שבתום לימודיה הגבוהים שינתה כיוון והפכה למורה בבית ספר יסודי - רק כדי לעבור את מבחני הכניסה לכת השניצלים החמים באחת הצהריים. או את סבתא, עקרת בית למופת, שעדיין מנסה לשכנע את אחותי - הסבורה כי תליית פעוטות במהופך היא דרך חינוך לגיטימית ומחשלת - לוותר על המשרה במטבח של מסעדת יוקרה, כי "מתאים לה להיות גננת.“
"את לא יכולה לשפוט אותן,“ אומר לי בן הזוג, וורקוהוליק לא קטן בעצמו, "לכל אחת יש שאיפות אחרות בחיים, וזה בסדר.“ אבל לא הצלחתי להבין. איך אפשר לערוג אל חיים נטולי אדרנלין שלפני פרזנטציה נטולי יצירה גם אם דלת חשיבות תרבותית; נטולי משכורת! הו כמה אני אוהבת משכורת! ומה עם מגפי החדשים? אם אין משרד לנקוש בו בבוקר בעקבי המעצבים, איזו הצדקה יש לקיום שלהם? לקיום שלי!?
ואז הגיע המשבר הכלכלי הידוע לשמצה, ואיתו חופשה ללא תשלום בת חודש, אותה אולצו כל עובדי המשרד לקחת במהלך השנה החולפת. באופן טבעי, המחשבה על חודש שלם של חופש עוררה בי את הרגש היחיד שאני מכירה: חרדה. אך באמצע נובמבר, כשגילינו בן הזוג ואני כי נותר לנו חודש של חופשה לנצל בדצמבר, החלטנו לעשות את הבלתי ייאמן ולצאת ליורוטריפ פרוע בן שלושה שבועות שלמים!
כמישהי שמעולם לא התנתקה מהנעשה במשרד ליותר מימים ספורים, היה לי ברור כי אקפיד לרחרח גם בעודי זוללת שבלולים בגל הקור האירופי.
• • •
"אני לא רוצה ללכת,“! יללה חנוקה נשמעת ברחבי הבית, וציפורני נתפסות בסוודר שרכש בן הזוג בברצלונה רק שבוע קודם לכן. לראשונה בחיי, במהלך הטיול ואף בשבוע החופש שהגיע אחריו, התרוקנתי מכל מחשבה או דאגה שקשורה בבריף לא פתור או בנושא לטור. לעזאזל - ואני בוגדת במורשת הפולנית כשאני כותבת את זה - הייתי מאושרת!
ככל שהתקרב קץ החופש, התערפלו הזיכרונות המאושרים ופינו את מקומם לטובת תוגה עמוקה, שהפכה לדיכאון של ממש ביום הראשון שלי במשרד. היי שלום, יקיצה טבעית. אני יוצאת מהדירה בעיניים נפוחות. אתגעגע אליכם, דרינקים ספונטניים באישון לילה. פוסעת בראש מורכן אל המשרד המעוצב. תחסרו לי, ספרים שאין לי פנאי לקרוא ועונות שלמות של סדרות שאין לי זמן לצפות בהן. מסתגרת בחדרי הקטן ומסרבת לצאת.
חברי מגיעים לבקר אותי מול המחשב, מנסים לעודד אותי ליצור אינטראקציה עם שאר בריות המשרד. הם אומרים שהדכדוך שלי טבעי, שתמיד קשה לחזור מחופש ארוך. אבל המילים שלהם לא נוגעות בי, הן מחליקות מעלי כמו שמן קוקוס על גופה של פריזאית הנופשת בבוגרשוב. אני רק תוהה למה. למה עד היום הבטתי בבוז באותן נשים מוחזקות, במקום להפנים שהצליחו לפצח את הנוסחה לחיים רגועים ושמחים יותר? למה אני לא יכולה להיות אחת מהן? למה אני לא קמה, משרבטת כמה מילות פרידה וזורקת הכל לטובת חיי הבראנץ‘ העצלים להם אני ראויה באמת?
ואז מגיע למייל חיוב האשראי הבינלאומי שלי: המעיל מרומא, המגפיים מפירנצה, הכמהין מפריז, ובתחתית - סכום קשה לעיכול. כן. זה למה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם