בלי תרצה, אין זו אגדה

פרידה מתרצה גרנות, הכוהנת הגדולה של הקריאייטיב ושלי, שבימים אלו מציינים חודש לפטירתה

שהר לוינשטיין | 22/6/2010 7:45

זה עוד יום שגרתי בבסיס, כשעיני נחו במקרה על ראיון עם תרצה גרנות, הכוהנת הגדולה של
הקריאייטיב, כך כונתה שם, המורה המיתולוגית לקופירייטינג שבוגריה ממלאים כל משרד פרסום בארץ. תוך עשר דקות נטשתי את השאיפה ארוכת השנים לחרוך את האקדמיה, והחלטתי ללמוד אצל האשה הזאת, שכבר בראיון הקבלה הותירה אותי בתחושת אימה מהולה בהערצה. אני טובה עם מילים, חשבתי לעצמי, קטן עלי.

***

"זה קר, אין פה רגש", כתבה על עבודה שהגשתי לה. "מה זה אומר בכלל?", על אחרת. "זה פולני, לא עושה חשק", על עוד כמה. פעמיים בשבוע מצאתי את עצמי מתייפחת נוכח הערותיה על שיעורי הבית שלי, כשחברי לכיתה התהדרו ב"יפה. לתלות!". היו שניסו לנחם אותי, אמרו שאולי היא קשה איתי כי ממני היא מצפה ליותר - ולי היה ברור שזה בולשיט של סרטי קולג' הוליוודיים, שאני פשוט גרועה בזה וצריכה לבחור חלום אחר. רק שנתיים אחרי שסיימתי, גילה לי מנהל קריאייטיב ותיק שמלמד אצלה שנים, שהעבודה הראשונה שעליה כתבה לי תרצה "לתלות" (סדרת מודעות לסבון, לילדים ששונאים להתקלח) - עדיין מתנוססת אצלה על הקיר.

תרצה גרנות צילום ארכיון: אריק סולטן

היא לימדה אותי שכדי למכור מוצר, לא צריך לדעת בן כמה קהל היעד ומאיפה הוא בארץ - צריך לגלות מה החלומות שלו. שאנחנו לא מוכרים לאשה שמלה, אלא את המחזר שיפשיט אותה ממנה, ולא מוכרים לגבר רכב שטח, אלא את הקפה שיכין לעצמו בפינג'ן שתמיד יחזיק בתא המטען. שאני לא צריכה להרשים את זכרי התעשייה בדאחקות גבריות, יש מספיק כאלה. שכאשה יש לי מנעד רגשי ותובנות שזוג אשכים לעולם לא יצליח להפיק. גם כאלה שלא קשורות למריחת מסקרה בפה פתוח.

***

יום אחד, באמצע הקורס, תרצה ביקשה ממני להיכנס אליה בהפסקה. הייתי בטוחה שזהו, אכזבתי אותה מספיק והיא החליטה להיפרד. "מחר יתקשר אלייך מנהל קריאייטיב במשרד ידוע", הודיעה לי, "המלצתי לו עלייך ואני רוצה שתעבדי אצלו".

"אבל יש לי עבודה", גמגמתי בהלם. כבר הכנתי את עצמי לאפשרות שלעולם לא אעבוד כקופירייטרית כי פשוט אין לי את זה, לא תרגלתי שום סצנריו בו היא מסדרת לי ראיון עבודה מיוזמתה. "אה, וגם אין לי בכלל תיק עבודות!".

"תעשי את זה, זה המקום שלך", ציוותה ויצאה מהחדר. מאותו היום, הכרתי בתרצה צד חדש. היא תמכה בי כשעזבתי את משרת העריכה הנוחה והמכניסה לטובת שכר מינימום, 12 שעות עבודה ביממה
ובריפים מאמללים של ניסוח מודעות דרושים. היא שכנעה אותי לעזוב את המשרד הזה אחרי שלושה חודשים לטובת המשרד הגדול שבו אני עובדת היום, התעניינה במשברי הזוגיות, עם האקס ועם המקצוע, ובכל פעם שנפגשנו הקפידה לחבק, לומר "איזו יפה את" ולשאול אם אני מאושרת.

תרצה גרנות צילום ארכיון: אריק סולטן

שלחתי לה כל דבר שכתבתי - מהבלוג האזוטרי שתחזקתי אז, דרך טקסט חושפני שהקאתי בסדנת כתיבה ועד לכל אחד מהטורים האלה - רק כדי לדעת מה היא חושבת, מקווה שתתגאה. "את צריכה לכתוב בלי הפסקה! כמה רגש, כמה את לא נופלת לקלישאות. זה לא מתייפייף ולא מתאמץ", כתבה לי על אחד הטורים, שרק יום קודם נרמס באכזריות על ידי הטוקבקים. לא יכול להיות, כתבתי לה, אין לך מושג כמה זיעה אני שופכת על כל פסקה. "לא מרגישים", ענתה.

****

'מה את מתה עכשיו', אני חושבת לעצמי כשאני מתכופפת אל הקבר הטרי, ממוללת את העפר באצבעותי. 'זה כל כך לא מקורי, עשו את זה כל כך הרבה אנשים לפנייך'. רוצה לומר לה שהיא הייתה אשה כל כך חזקה, כל כך מפוארת, שלכולם היה ברור שתחיה לנצח. שרק לפני כמה ימים, בטקס קקטוס הזהב, הרהרתי מתי יוענק לה פרס על מפעל חיים - כי מי ראוי לזה יותר ממנה - ואז אמרתי לעצמי, מה הלחץ? יש זמן. ושיש כל כך הרבה דברים שאף פעם לא אמרתי כי זה תמיד נראה לי כל כך דביק וסכריני ולא מתאים, ומעולם לא חשבתי שיגיע הרגע שבו כבר לא אוכל להגיד.

שהייתה כל מה שאני תמיד קיוויתי להיות. אשה אחת שבנתה במו ידיה את האנשים החשובים בתעשייה הכי גברית שיש. שלא היה בה גרם של פלצנות או ברנז'איות, אבל הכילה טונות של טוב לב ותשוקה. שחיה את החיים כמו שצריך - עם מרלבורו אדום בשרשרת, גלונים של סינגל מאלט, שיזוף לא מבוקר ואהבה גדולה עם גבר צעיר וחתיך. שהלכה בלי להגיד ביי והשאירה אחריה אלפי אנשים מרוסקי לב, שלא ישכחו אותה ואת כל מה שלימדה אותם. ושאם כבר ללכת, אז רק ככה.

הייקו לפסיכולוג חדש

אומר שאני ריקה, כי אני דווקא חשה מלאה.