לאוס יפה שלי: יומן מסע ללב המדינה
אלפי האיים הקטנים בתוך הנהר הרחב, החוות הגדולות לפילים, ומצעד הנזירים היוצאים בגלימתם הכתומה לאסוף תרומות בזריחה. ליאור בר יצא לטייל בלאוס וגילה את קסמה האותנטי
המפלים קוצפים ושוצפים בלבן מסנוור, על רקע סלעי הבזלת השחורים שמסביב-מראה מרהיב. מהאיים ניתן לשוט לאגם שמהווה את הגבול בין קמבודיה ללאוס. במרכזו מזדקרים סלעים כהים ומשוננים. עצרנו בסמוך אליהם, המשיט דומם את המנוע והחל לשרוק שריקות קצובות. לאחר כמה דקות הגיחו מתוך המים שני דולפיני נהר מזן המכונה "ארוואדי", צבעם אפור כהה, אורכם כמטר וחרטומם פחוס וקצר יחסית לדולפיני הים שאנו מכירים.
לאחר החוויה המרגשת מצאתי את עצמי בדון דט, צועד עם התרמילאים למקום שבו מקובל לסיים את היום - התצפית אל השקיעה. מדובר בבית קפה קטן עם מרפסת שממנו נשקפים נופי המים של האיים, המכוסים בצמחייה טרופית, בעיקר עצי דקל תמירים. השמש שהפכה להיות כדור אדום, שקעה לאטה.
למחרת הצפנתי לרמת בולוואן, שנמצאת צפונית מזרחית לפקסי (Pakxe), העיר הגדולה ובירת הדרום שמונה כ-60 אלף תושבים. רמת בולוואן היא אחד המקומות הפוריים ביותר בלאוס, בגלל הקרקע הבזלתית וריבוי המשקעים. הצרפתים הקולוניאליסטים הבינו את הפוטנציאל החקלאי ונטעו בה קפה ותה. כיום עושים זאת וייטנאמים וסינים בשיתוף אנשי עסקים מקומיים. גם אזור זה עשיר במפלים. אחד מהם הוא מפל ניונג (Gniang). מרחבת החניה של ניונג, עליה השתלטו עשרות דוכני אוכל, יורדים במדרונות התלולים עד שמגיעים לתחתית המפל - מסע של עשרות מטרים. בתחתית בריכה קטנה בה ניתן לשחות. קירות המצוק מכוסים טחב ושרכים שמשרים הרגשה של חלקת אלוהים קטנה ונשכחת.
ברמת בולוואן ובסביבתה ישנן כמה חוות של פילים, המשמשים בעיקר לרכיבה. בלאוס מסורת ארוכה של הזדהות ומתן כבוד לפיל: על הדגל הקודם של המדינה (שבו נעשה שימוש עד שנת 1975) התנוסס פיל לבן בעל שלושה ראשים. בנוסף לכך, השם הקדום של המלכות הלאוטית היה "ממלכת מיליון הפילים". כיום , מתוך המיליון נותרו כ-2,500 פילים בלבד. חלקם הקטן חי בעדרי פרא וחלקם הגדול בשירות האדם. בשנים האחרונות כמו בכל דרום מזרח אסיה, פוחת הצורך בפילים בלאוס, ולכן הם נתונים במגמת הצטמצמות. ענף התיירות מסייע להמשך הקשר בין האדם והפיל ומבטיח את קיומה של החיה הענקית בטווח הנראה לעין. אחד המקומות הנעימים לרכיבה הם השמורה טאד לו (Tad Lo), שממנה ניתן לצאת לרכב במסלול בתוך היערות הטרופיים ולאורך נהר טאט למשך שעתיים.
המנזר המעניין ביותר בפקסי הוא ואט סי סקט (Wat Si Saket), שנמצא במתחם המהווה את השריד היחיד מהעיר העתיקה ויאנצ'יאן, שהוקמה במאה ה-16 ונחרבה ב-1828. בתוך המנזר כמה מבנים מרתקים, ביניהם מגדל התוף, מגורי הנזירים והספרייה שבה הוחזקו כתבי הקודש. מקדש המנזר תחום באכסדרה מרהיבה ביופיה, ובתוכו ניתן לראות שרידי פרסקאות המתארות סצינות שונות מחיי נסיכים ומלכים מיתולוגיים.
אחד האתרים יוצאי הדופן הסמוכים לעיר הוא סיאנג קואן (Xieng Khuan), הידוע גם בשם "פארק הבודהא". נזיר מקומי הקים אותו לפני עשרות שנים כאקט של דבקות דתית והוקרה למורהו ההודי. בין היתר, ניתן לראות שם פסלי ענק של דמויות
המקום הנעים ביותר להיות בו לקראת ערב בוינאצ'יאן הוא טיילת המקונג. לאורכה ממוקמים מאות דוכני מזון שאותם שפוקדים המקומיים כדי לשתות ולאכול בחברותא. בדוכנים תוכלו לטעום ממטעמי האזור, כמו פירות ים טריים; דגים; שיפודי עוף, חזיר ובקר; מבחר מרקים וסלט הפאפאיה המקומי, המכונה "סום טאם". לאלה שמעוניינים לטעום מהסלט כדאי להכין דלי מים צוננים: השרפה בגרון פורצת כבר עם הביס הראשון.
היעד הבא שאליו הגעתי, מרחק שלוש שעות נסיעה מוינאצ'יאן לכיוון צפון, הוא העיירה הנעימה ואנג ויאנג (Vang Vieng), שהפכה בשנים האחרונות לזולה של התרמילאים בלאוס. זוהי עיירה קטנה ומנומנמת, הממוקמת לצד נהר סונג. מקור משיכתה הראשוני הוא נופי המצוקים המשוננים שיוצרים נופים פלאיים ודרמטיים.
לואנג ויאנג מומלץ להקדיש יומיים מלאים, שבהם ניתן לטייל בניחותא ברגל, באופניים או באופנוע שכור בין המצוקים ולבקר בחלק מעשרות מערות הנטיפים באזור. אפשר גם פשוט ללכת לאיבוד לכמה שעות בין השבילים המתפתלים בין המצוקים ולגלות בכל עיקול שדות אורז וכפרים קטנים.
נקודת השיא של המקום הוא שיט אבובים, שנמשך יום שלם למרות אורך המסלול הקצר. הסיבה למריחת השיט על פני יום שלם הוא הברים הצפים לאורך הנהר, אשר "דגים" את הנופשים לבירה צוננת, שתייה קלה, חטיפים ואבטיחים. לאחרונה הברים השתכללו והצטיידו במתקני שעשעועי מים כמו מגלשות מקפצות, אומגות. בערב מאות התרמילאים רובצים בהמוניהם במסעדות ובתי הקפה וצופים בסדרה "חברים".
הדובדבן שבקצפת הוא העיירה לואנג פראבנג (Luang Prabang), במרכז החלק הצפוני של לאוס. כשמגיעים אליה מיד מרגישים באווירה המיוחדת של העיר המלכותית, שבה שלטו מלכי לאוס כמעט ברציפות מהמאה ה-14 ועד 1975. זהו מקום שעצר מלכת, או יותר נכון נעצר מלכת על ידי ארגון אונסק"ו שהכריז עליו כעל אתר מורשת עולם.
ללואנג פראבנג, הקרויה על שם צלם של בודהא המכונה פאבנג, מומלץ להקדיש לפחות ארבעה ימים. קשה לתאר במילים את התחושה שמשרה העיר: הרוגע שעוטף וממיס את התיירים כמו בפנטזיה. בחלק העתיק עשרות מקדשים יפהפיים מושקעים מבחינת פיסול, גילוף ועוד אלמנטים שהביאו לשיא את אמנות המקדשים בלאוס. הבנייה החילונית היא שילוב של וילות קולוניאליות ובתי עץ על עמודים.
אבל הקסם האמיתי וסוד משיכתה של העיר נובעים מהמשכיות התרבות החיה. בלואנג פראבנג - מרכז רוחני דתי בודהיסטי, שמשלב אמונות אנימיסטיות (אמונה ברוחות) - מתקיים כמעט בכל יום טקס, ריטואל או פסטיבל כזה או אחר: חניכת נזירים, לוויה, הצגת תינוק רך שזה עתה נולד, ציון ירח מלא או פסטיבל יום המתים.
באחד הבקרים מומלץ לקום עם שחר ולצפות בתהלוכת הנזירים היוצאים לקבל את מנחת האורז מידי המקומיים. המראה מרהיב: 800 הנזירים יוצאים בסביבות השעה שש ויוצרים מעין מרבה רגליים כתום שמתפתל בין הסמטאות והרחובות.
המקום להיות בו לעת ערב הוא על גדות הנהרות - בעיקר המקונג. צהלות הילדים המשכשכים במים מתערבבות עם רעש סירות המנוע של הדייגים, והשמש יורדת מאחורי ההרים ושולחת לשון אדומה על פני המים. ההרים הופכים להיות צל הרים סגולים, הלילה יורד.
למחרת שוב תזרח השמש ותביא איתה יום חדש הטומן בחובו עוד שינויים ועוד תמורות המתחוללות בקצב מהיר בלאוס בשנים האחרונות בשם אותה תופעה המכונה "גלובליזציה". היא שולחת זרועות ארוכות המגיעות כיום כמעט לכל מקום במדינה וגורמות לכך שבקרוב מאוד ייתכן שלאוס כבר לא תוכל להתהדר בתואר ה"מקום הכי פחות לעוס בדרום מזרח אסיה".
הכותב הוא מדריך בכיר בחברת אקו טיולי שטח
נא להמתין לטעינת התגובות
