אופיום והמון חיוכים: חוויות ממשולש הזהב
משולש הזהב שבין תאילנד, מיאנמר ולאוס הוא אחת הפינות המטופחות של הודו סין. איאן בלצ'ר יצא לטיול, למד לנהוג בפילה, צפה בשלדי נרקומנים, וקינח בטעימה מעקרב
נריץ את הסרט קדימה כמה שנים, ניסע עוד 600 ק"מ צפונה, והנה אנו חוצים פעם נוספת את גבול קונג, מתאילנד ללאוס. הפעם הדגל היה עטור פסים וסמל העיגול של לאוס במקום הסמל הקומוניסטי - פחות מאיים. אני בטיול מאורגן במשולש הזהב. האזור הפורה של ההרים הטרופיים ארוז כעת במיוחד לתיירים עם הרבה כסף ומעט זמן, והוא כולל טעימה מצפון תאילנד, ואחריה קרוז בן יומיים בלאוס לאורך "אם הנהרות" ועד לואנג פרבנג, אחת הפינות המטופחות ביותר בהודו-סין.
לאוס היא יצירה של האימפריאליזם. לאחר שהיתה מאות שנים נספחת של אימפריות חמר וסיאם, הוקמה לאוס על ידי הצרפתים בשנת 1907 כדי שתשמש מדינת חיץ להגנה על וייטנאם. כיבוש קצר על ידי היפנים בסוף מלחמת העולם השנייה הוביל לשלושה עשורים של קונפליקט. בתחילה שלטו צרפתים ואז נוצרו קשרים הדוקים בין מורדים מקומיים אנטי-צרפתיים (ה"פתט לאו") לבין עמיתיהם בצפון וייטנאם. אחר כך הברית הזאת של האדומים הובילה להפצצות כבדות של לאוס על ידי הכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם כדי להשמיד את דרך הו צ'י מין. בשנת 1975, בעקבות נפילת סייגון, השתלט ה"פתט לאו" על הבירה, ויינטיאן. המדינה נותרה שקטה מאז, ומאז שנות התשעים הפכה בהדרגה ליעד תיירותי.
אנחנו עדיין בתאילנד. מהפלשבק שלי אולי נעדרו הסמים, אך הם אינם זרים לאזור הזה. כאן פרושים שדות פרג נרחבים, מה שהוביל לפרויקט מוצלח של המשפחה המלכותית של תאילנד, שנועד לגרום לשבטים ההרריים במדינה לנטוש את גידול האופיום ולהתחיל לגדל קפה או להתפרנס מעבודות יד. הזרוע החינוכית של הפרויקט היא מוזיאון "הול אוף אופיום" ליד צ'אנג ראיי בתאילנד. מי יכול לסרב לדבר כזה? אז הטיול שלנו מתחיל במנה מאוד אינפורמטיבית של אופיום.
במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון לא תמצאו על כך דבר. זה מתחיל במנהרת כניסה מאבן באורך 137 מטר, שבה שלדים, פנים מיוסרות וגופות שנהרסו מסמים מפוסלים לתוך הקירות בליוויי מוזיקה מפחידה. מוזיאון פשוט לא יכול להיות מוזר יותר. בהמשך חולפים על פני נרקומנים חיוורים, ומבקרים במאורות אופיום סיאמיות, במפעלי סמים בהרים ובשדות קרב וייטנאמיים.
חוץ מהטלת האשמה על סוחרים הבריטים, החוויה מספקת גם כמה פיסות מידע המתאימים לחידוני טריוויה. מסתבר שרעייתו של הקיסר קלאודיוס רצחה את בנה במנת יתר של אופיום, בנג'מין פרנקלין צרך את הסם בקביעות ופילים קיבלו אופיום על מנת שניתן יהיה לשלוט עליהם בקרב.
כנראה שזו הייתה הטעות שלי. תוך כדי ניסיון לחוות את אמצעי התחבורה המסורתי בג'ונגל מצאתי את עצמי תקוע על צווארה של פילה שמשקלה שלושה טונות. היא לא על סמים, אני זה שזקוק
נרשמתי לקורס מזורז, סוג של נהיגה ברכב כבד עם רישיון זמני. אני לומד לעלות על הפילה ששמה בו, תוך שימוש ברגלה כסולם ובאוזן שלה כידית. למדתי גם שלעולם אסור לחבק את החדק שלה. "היא יכולה להעיף אותך עשרים מטר", מזהיר ג'ון רוברטס, המנהל. בעזרת פקודות בסיסיות - פאי (קדימה), האו (לעצור) ובאן (להסתובב) - אנו יוצאים לדרך. זה יותר יציב מרכיבה על סוס, אבל זה בערך הדבר הטוב היחיד שאני יכול להגיד. בשפה התאית יש 44 עיצורים ו-18 תנועות. כנראה שבו לא מבינה, או בוחרת שלא להבין, את הניסיונות שלי להשתמש בהם. בכל פעם שהרוכב הקבוע שלה מביט הצידה, היא סוטה לעבר העצים כדי לאכול משהו, ומחסלת חלקים נרחבים מצפון תאילנד. בסוף אנו גומרים בתוך בריכה בוצית, לשם בו משליכה אותי לפני שהיא מתיזה עלי.
נכון שזה כיף, אבל אני מעדיף להיות מעל המים ולא בתוכם. הגיע הזמן לעבור ללאוס. אז למחרת אני לוקח את המעבורת להואיקסאי. שם, על הרציפים מנמנמים הרוכלים ליד דוכנים של אבני חן מקומיות וגם לצד חליטות אלכוהוליות של נחשים ועקרבים - תרופה לראומטיזם, לומבגו ו"הזעת איברים".
זוהי נקודת המוצא שלנו לקרוז לאורך כ-300 ק"מ על הנהר שרק תשעה נהרות ארוכים ממנו בעולם. הנהר משמש למסחר ורחצה, כמקור למזון, לאגדות וגם כחיץ בין אידיאולוגיות פוליטיות. לרשימה הזו אפשר להוסיף גם תרופת הרגעה טבעית. המקונג מתחיל לעבוד שניות לאחר שאנו מתחילים את ההפלגה. מוריד את הקצב ומשחרר את הלחצים של הנוסעים במשך יומיים, עד להגיענו לעיר השמורה לואנג פרבנג.
רוב ספינות הנהר האיטיות טובות מאוד באווירה, אך לא משהו מבחינת הנוחיות. אך ל"לואנג סאי" היו מושבים נוחים, המזון שהוצע היה משובח והייתה גם מרפסת שיזוף על הגג, שאיפשרה להביט בסקרנות על גדותיו של ההר והנעשה שם. לארוחת צהריים עצרנו באחד הכפרים. החשמל הגיע הנה לפני חמישה חודשים, לאחר שמשפחות נאלצו למכור פרי באפלו על מנת לשלם את דמי החיבור לרשת בסך מאתיים דולר. עם זאת, ברוב הבתים יש צלחות לוויין.
הכפר לאתן ההיה האחרון במסענו. כאן מייצרים לאו-לאו, הגירסה המקומית לוויסקי. טון צ'ין בת ה-68 מסבירה לי את תהליך הזיקוק ליד חבית מי אורז מותסס, ומציעה לי לטעום. לא רע, קצת דומה לברנדי יווני. אבל זה רק אפרטיף בהשוואה לבקבוק שהיא שולפת, ממנו מביט לעברנו עקרב ענקי. "זה עושה אותך יותר גבר", היא אומרת, "זה טוב נגד עקיצות עקרבים וכאבים".
אנו כמעט בלואנג פרבנג. לאחר הג'ונגל של מקונג, חובבי קולנוע בעלי דמיון פורה היו מצפים לפגוש כאן מרלון ברנדו מטורף. אך במקום להיתקל בקולונל קורץ, אנו מגיעים למלון חדיש, "אמן" שמו, וצוות מלון מקבל את פנינו במדים מגוהצים, מגבות קרות, תה ועיסויים. 24 סוויטות רחבות ידיים מפוזרות סביב עצי מנגו ופלומריה ריחנית. המראה יפה המיוחד בלילה, כאשר מקדש ווט צ'ום סי המואר נראה כאילו הוא משייט בשמיים, ופנסים מאירים את השטח.
מחוץ למלון, בלואנג פרבנג יש יותר מכוניות ממה שזכרתי, אבל העיר עדיין לא מביישת את הכינוי שלה - "מקלטם של אחרוני החולמים". העיר שבה יש עשרה בניינים ברשימה של השימור של אונסקו, מוחזקת כחתיכה טעימה בין הצ'ופסטיקס של הנהרות מקונג וקאן. בתי העץ המסורתיים שלה, 32 המקדשים ובתי הארכיטקטורה הצרפתית-קולוניאלית, ניצבים בתוך צמחיה טרופית. אבל מה שמושך בה זה לא רק המראות המדהימים, אלא מצב הרוח הנעים, שנעשה מתוק יותר עם האוויר הנעים, קולות חתירת המשוטים של הסירות ורעש הצרצרים.
הברים מעל המקונג עדיין מושלמים לבירה קרה לאור שקיעה, ושוק המזון של הבוקר לא איבד מכוחו לזעזע, בעזרת חפרפרות, צפרדעים ונחשים חיים לצד עטלפים מתים, אצבעות באפלו וזחלי צרעות מאודים. יש גם אוכל סביר יותר. האוכל של לאוס לא שונה בהרבה מזה התאילנדי, ובדרך כלל כולל שילוב של רוטב דג מותסס, בשר מבושל, למון גראס, צ'ילי, ג'ינג'ר וכוסברה, המוגשים בקערה עם אורז דביק - כשאת הכל אוכלים באצבעות. בירלאו, הנחשבת לאחת הבירות הטובות ביותר באסיה, נמצאת בכל חור. לקשוחים ביותר יש גם את ויסקי האורז לאו לאו שרמת האלכוהול בו יכולה להגיע לשבעים אחוז.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם