דהרמה-פריקים: למה המדיטציה לבדה לא מספיקה?
שנטידווה מזהיר: מתרגלים שאינם מקדישים זמן ללימוד הסוטרות הבודהיסטיות עלולים להפוך לחסידים שוטים - או לפריקים של מצבי תודעה מדיטטיביים מענגים, שביניהם לבין שחרור והתעוררות המרחק רב
פעמים רבות מופיעים בהגות הבודהיסטית על סוגיה דימויים מעולם החקלאות, בהקשרים של טיפוח ופיתוח התודעה. התודעה מדומה לאדמה שיש לטפח, סילוק הפגמים מדומה לניכוש עשבים שוטים, וטיפוח האיכויות המנטאליות הראויות והרצויות משול לזריעה, שתילה ונטיעה של צמחים מיטיבים ומועילים. אם אמתח וארחיב מטאפורות אלו עוד יותר, אָדַמֶה את הקריאה בסוטרות ובכתבים בודהיסטיים אחרים, תוך למידה ושינון שלהם, כתיחוח וכהכנה של אדמת התודעה לפני זריעה, שתילה ונטיעה.
הסוטרות וכתבים בודהיסטים אחרים אינם מיועדים לקריאה כפי שהיינו קוראים כל ספר אחר. כמו כן, אין מטרתם לשמש כמצבור של אינפורמציה תיאורטית, או לספק את יצר הלמדנות של מישהו זה או אחר. מטרתם היא לשמש ככַּוַונִים, מצביעי דרך או מפות, וכאמצעים מיומנים כדי שהמתרגל-המודט יוכל להתמצא בפנימיותה של תודעתו/הכרתו - וכדי שיוכל להשתמש בכלים אותם מציעים לו הסוטרות והכתבים האחרים.
המתרגל-המודט לומד את משמעותם האמיתית של הכתבים, משנן אותם כדי שיוכל לזכור אותם, ומשתמש בהם בכל עת בה הוא עוסק בטיפוח ובפיתוח התודעה. אם יש צורך בפרט כלשהו שנשמט מזיכרונו, יחזור המתרגל ויקרא את אותו טקסט הרלוונטי למצבו ולהתקדמותו הספציפיים, ויחזור ללמוד ולזכור את אותם הפרטים הנחוצים לו.
לא תמיד נבין הכול. יתכן שחלק מהלימוד לא יהיה בהיר לנו די צרכו, וחלק אחר אולי יוותר סתום לחלוטין. אין זה משנה, שכן אף אם איננו מבינים משהו, הדברים נטמעים בתודעה, ובתרגול המדיטטיבי, כשהתנאים המתאימים יבשילו בנו, יופיע אותו הדבר שקודם לכן לא הבנו ומשמעותו תתבהר בפנינו.
בדומה לזרע שאינו מתחיל לצמוח מייד עם זריעתו, או נבט שאינו נותן את פירותיו מייד עם נטיעתו, כל עוד אנחנו ממשיכים לטפח את אדמת תודעתנו, כשהזמן יבשיל הזרעים שזרענו והנטיעות שנטענו יגדלו וישאו את פירותיהם.
מילותיהם של הסוטרות והכתבים השונים, כל עוד הן נותרות על גבי הדפים שעליהם נכתבו מבלי שאדם יְיַשֵם את אשר
פעמים, אדם יזדקק אך ללימוד מועט, פעמים אחרות ללימוד מקיף ונרחב. הכול תלוי בכישרונו וביכולותיו, אולם נדיר עד מאוד יהיה אותו אחד שיגלה את הדרך בכוחות עצמו בלבד, ואפילו אדם כזה, כך הספרות המדיטטיבית מוסרת לנו, למד (לפחות) דבר או שניים בחייו שקדמו לאלה הנוכחיים, שנשתמרו בזיכרונו ועלו מחדש כשנזקק להם בדרכו אל השחרור וההתעוררות.
גם בסוטרות הפאליות, גם בסוטרות המהאיאניות, גם בכתבים בודהיסטיים אחרים וגם בדרשות הנמסרות מפיהם של מורים, מופיעות הצהרות בדבר עדיפותו של התרגול המעשי ואזהרות מפני למדנות יתרה. אכן, מי שלומד את הדהרמה באופן עיוני וצובר את הידע הגלום בה כאינפורמציה תיאורטית בלבד - מחטיא את מטרתה.
אולם, במרבית המקרים מצבם של חסידי הבודהא-דהרמה, הן באסיה והן במערב הוא הפוך לחלוטין: מיעוט למידה והבנה הוא נחלתם של אלה וגם אלה. לכן, במקרה של מרבית האנשים נדרש לימוד מקיף ויסודי של הסוטרות והכתבים הבודהיסטיים השונים כדי שאדם לא יהפוך לחסיד שוטה מחד או לפריק של מצבי תודעה מדיטטיביים מענגים, שביניהם לבין שחרור והתעוררות המרחק עדיין רב. פעמים רבות הם גם אינם מובילים אליהם כלל.
אדם אינו יכול להשליך מעליו את מה שאין לו, אלא רק את מה שיש לו. משהוגשמה מטרתה של הדרך, משהושג היעד, אכן אין צורך עוד בלימוד וגם לא בתרגול, אולם עד שנגיע לנקודה זו עלינו לעשות כל שביכולתנו, וזה כולל כמובן גם לימוד, שינון וזכירה של הכתבים הבודהיסטים השונים.
כפי שאמר זאת פעם מורי המנוח שי-פו שנג ין, לימוד ותרגול יחדיו הם כזוג כנפיה של ציפור. עם כנף אחת היא לעולם לא תוכל להמריא ולעוף.
לבלוג של שנטידווה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם