מותו של מורה זן
אני בוכה משום שלא האמנתי שאראה אותו שוב בחיי אלה. ואני בוכה כי מחר יקרה הלא ייאמן מבחינתי: אפגוש אותו שוב. שנטידווה נזכר בפגישתו האחרונה עם מורה הזן שִי-פוּ שֶנְג-יֶן
"Shlumu, here is Shlumu", אני שומע קול חלוש ורועד מאחורי. אני מסתובב על עקביי לאחור, ולמראה הדמות הדקה והגבוהה, חיוורת ועטויה גלימה חומה, המתח וההתרגשות שאחזו בי בימים האחרונים נשטפים ממני בבת-אחת כמים שפתחו להם את הסכר. דמעות מתגלגלות על לחיי ואני מוחט את אפי בניסיון לעצור אותן. שרירי רגלי נתרפו וברכיי החלו לרעוד. לבי נפתח והתרחב, ומוחי שהיה כבד עליי בימים האחרונים הפך לחלל.
יום קודם לכן עשיתי משהו ששנים כבר איני עושה, ושגם היום רק לעיתים נדירות ביותר אעשה אותו: הלכתי לבָּר שליד ביתי ושתיתי לשכרה. שניים או שלושה בקבוקי בירה הספיקו לי כדי שיעשו את שלהם. המוסיקה פעמה בחזי ועשן הסיגריות שרף את עיניי. ראשי היה סחרחר ולאחר כשעה, אולי קצת יותר, יצאתי מן הבר מתנדנד ובוכה את דרכי הביתה.
אני בוכה, כי חודשים של משא ומתן מוזר ומתיש התנהל ביני לבין מזכירתו של שֶנְג-יֶן. אני בוכה, בזוכרי את התקופה המופלאה בה שהיתי במרכז הזן שלו. אני בוכה משום שלא האמנתי שאראה את שִי-פוּ (סינית: מורה-אבא, כפי שכונה בפי אוהביו-תלמידיו) שֶנְג-יֶן שוב בחיי אלה. ואני בוכה כי מחר יקרה הלא יאומן מבחינתי: אפגוש אותו שוב. ולא סתם אפגוש אותו, אלא גם אקח אותו לשיחת דהארמה פומבית בארצי שלי, דבר שחלמתי לעשות מן הפעם הראשונה בה פגשתי בו, הפעם הראשונה בה פגשתי את מורה-הזן שֶנְג-יֶן.
את שי-פו פגשתי לראשונה בשנת 97' של המאה הקודמת דרך ספרו הנהדר Getting the Buddha Mind (להשיג את תודעת הבודהא). בשנת 99' עשיתי עמו את ריטריט הזן הארוך הראשון שלי. כחצי שנה מאוחר יותר הגעתי אל מרכז הזן שלו שבמדינת ניו-יורק, שם שהיתי כחצי שנה, עד כחודש או חודשיים שלאחרי תחילת שנת 2000.
רבות, רבות עד מאוד למדתי מהאיש המופלא הזה, שתמיד היה נדמה לי כישות שאינה מן העולם הזה. כיבדתי ואהבתי אותו. לעיתים גם רגזתי וקצפתי עליו, בשל קשיים שונים ומשונים (בעיקר משונים) שנוכחותו ודרך לימודו הציבו בפניי. כאבי ברכיים ומדיטציות עמוקות היו מנת חלקי במשך החודשים בהם שהיתי אצלו, בריטריטים הארוכים שהנחה, בהאזנה לדרשותיו
עיניו היו חריצים אפלים של נצח, ותחת החיוך ששכן כמעט קבע על שפתיו היתה שרויה קשיחות שאין דומה לה. המנעד של שיחותיו ודרשותיו היה גדול: משיחות ודרשות פשוטות, כאילו דיבר בפני קהל ילדים, ועד שיחות ודרשות עמוקות, דקות בעידונן, כמעט בלתי נתפשות. פעמים היה נדמה לי שהוא יהיר ומתנשא, בעל מניירות של סלב וכוכב פופ, ופעמים אחרות תבונתו הייתה חודרת עד מח העצם.
פעמים רבות היה מלא בחוש הומור משובב נפש, פעמים אחרות היה חמוּר וקשוח. אולם בכל צורה שנהג, ובכל צורה בה הרגשתי כלפיו, מאחורי כל אלה חשתי בשי-פו משהו שהיה שרוי בו כל הזמן, משהו שלא חשתי בשום אדם שפגשתי קודם לכן. והמשהו הזה הוא החופש.
אני רואה את שי-פו עומד במרכזה של פמליה קטנה של אנשים: שתי נזירות, שני צלמים והמתורגמנית שלו, רֶבֶּקָה. אני ממהר אליהם, ורבקה אומרת לי שאמתין חצי שעה עד ששי-פו ירד שוב מחדרו. הוא רוצה לנוח. הם עולים למעלה לחדריהם, ואני ממתין בלובי של האכסניה בה הם שוהים. אנחנו עומדים לנסוע לתל אביב.
אני מתקשר לנהג המונית שהזמנתי כדי לוודא שיגיע בזמן. מחצית השעה עברה, ושי-פו ופמלייתו ירדו אל הלובי. המונית הגיעה וכולנו נדחסים אל תוכה. שי-פו מתיישב מאחורי הנהג ומזמין אותי לשבת במושב המקביל לו, בצדה הימני של המונית. הוא משלב את רגליו ומניע בעדינות את החרוזים שבמָאלָה (מחרוזת המאנטרות) שלו. הוא מפנה אליי את מבטו ואומר בחיוך, "מעולם לא תיארתי שאראה אותך שוב" ואני משיב, "גם אני לא".
הוא מסובב את פניו מעליי ומביט בנופים החולפים על פנינו במהירות. לאחר דקות אחדות הוא פונה אליי שוב, ושואל: "על מה תרצה שאדבר הערב?" "שי-פו", אני עונה, "אשמח אם במקום שתדבר על הזן שבחיי היומיום, כפי שכולם עושים, תדבר על הדברים העמוקים שבזן. אתה לא יודע", המשכתי ואמרתי: "בארץ יש לנו כבר זן. זן יפני, זן קוריאני. וכולם כמעט מדברים על אותו דבר. זן בחיי היומיום.
"אבל את הזן הסיני, שהוא המקור, אין לנו כאן. לימוד רציני, מעמיק, על אודות מדיטציית הזן של החוּאָ-ט'וֹ (סינית: ראש המחשבה, התודעה לפני שמחשבה נהגית בה) - או הדרכות מדויקות של מדיטציית ההארה הדוממת (מוּ - צָ'אוֹ, המקבילה הסינית למה שמוכר בסוטו-זן היפני כשיקנטאזה, 'רק לשבת') שמעולם לא נשמעו בישראל. גם על אודות חמש הדרגות של טוּנְג-שָאן (חמישה מצבי תודעה שונים הידועים גם כיחסים בין האורח למארח, או בין הנסיך לשר) - אף אחד לא שמע כאן".
שי-פו מחייך ואומר "נראה. אתה יודע", הוא ממשיך ומחייך, "כשהתה הסיני יובא לקוריאה וליפן, טעמו הידלל". שי-פו פונה לאחור ואומר משהו בסינית למתורגמנית שלו. רבקה מבקשת ממני שנפסיק את שיחתנו כדי שהוא יוכל שוב לנוח, עד שנגיע לתל-אביב.
דממה משתררת בחלל המונית. מעולם לא ראיתי אדם שנח כפי ששי-פו נח. הוא לא נשען על המושב וריווח את תנוחתו כפי שמרבית האנשים עושים כשהם רוצים לנוח. הוא פשוט הפסיק לדבר. יכולתי לחוש איך כולו מתרפה, ואיך רשמי שיחתנו שוחררו ממחשבתו. זו הראשונה מבין כל הפעמים בהן שהיתי במחיצתו והייתי קרוב אליו כל כך, עד שיכולתי לחוש את עוצמתו השקטה.
השנה היא שנת 2003, והחודש הוא חודש דצמבר. הגענו לבית בהאוונא בתל אביב, שם נשא שי-פו את דרשתו. הוא נענה לבקשתי, ודיבר על כל הנושאים שהעליתי בפניו. זו הייתה אחת מהמעולות שבדרשותיו. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי את שי-פו בחיים.
שי-פו חזר לטאיוואן ולארה"ב. בשנים שלאחר מכן בריאותו הידרדרה והוא נזקק לדיאליזה בשל קריסת כליותיו. את ההודעה על פטירתו מן העולם של שי-פו שֶנְג-יֶן קיבלתי בשיחת טלפון ביום שלמחרת מתוֹר, שהקימה יחד עם בן זוגה איתמר את בית-בהאוונא ואפשרו בנדיבותם את שיחת הדהארמה הפומבית הראשונה והיחידה ששי-פו שֶנְג-יֶן נשא בישראל. כשאני שומע את הבשורה לבי גואה ודמעות נקוות בעיניי.
הייה שלום שי-פו, הייה שלום. אם תרצה, ולא יהיה קשה עליך הדבר, היוולד בינינו שוב. עדיין יש מספיק אנשים בעולם שיודעים להעריך את טיבו של התה הסיני שלך. כמוני, הם ישמחו לשתות ממנו לרוויה שוב.
זו היתה צוואתו האחרונה של שנג-ין:
את מה שאינני מסוגל להגשים בחיי אלה, אני נודר
לקדם באינספור חיים בעתיד; באשר למה שאינני מסוגל
להגשים בעצמי, אני מתפלל שכולם ישלבו כוחות כדי לקדמו.
עוסק בכלום, מזדקן
בתוך הריקות, בוכה, צוחק
במהות, האני איננו
כך, חיים ומוות הצידה ננטשים.
מורה הזן שנג-ין הלך לעולמו בפברואר 2009.
לבלוג של שנטידווה
נא להמתין לטעינת התגובות
