הללויה של הימים הנוראים
במקרה או לא, מגיע אלינו ליאונרד כהן דווקא עכשיו, בלב לבם של הימים הנוראים. אלה הם ימים טובים, של הללויה אחרת, המתחילה במקום שבו ההללויה של כהן נגמרת וממשיכה לתוך מרחבי האינסוף של העולם הרוחני
קשה להגיד "הללויה" במאה ה-21. מאז שהוזכרה לראשונה במזמוריו העתיקים של דוד המלך, מלווה המילה הטעונה הזו את האנושות, בתחושות מעורבות של יראה ופליאה עמוקה. הוגי דעות, מוזיקאים וסופרים יצרו את מיטב יצירותיהם תחת השראתה, ואין ספור ניתוחים ופרשנויות נקשרו סביבה. צמד המילים "הללו-יה" סימל תמיד את הקשר הרגשי הגבוה ביותר שבין האדם לבורא. אך ככל שנוקף הזמן, נדמה שהקשר הזה הולך ומתרופף.
אפשר עדיין לבטא את הצלילים בשפתיים, לדקלם את האותיות מן הדף, אך קשה מאוד להרגיש אותם בפנים. להרגיש באמת, בעומק הלב. קשה להלל את אותו כוח "עליון", שיצר מציאות הנראית הפוכה לגמרי מכל הטוב והשפע שהיינו מצפים לקבל ממנו. קשה לתפוס כיצד יכול בורא כל יכול, שלם ואין סופי, לברוא עולם מוגבל ושבור כל כך. וכיצד בכלל ניתן להצדיק את פעולותיו כלפינו, להבין את כוונותיו, וכל שכן "להלל" את שמו הגדול?
"אהבה אינה מצעד ניצחון, אהבה היא הללויה קרה ושבורה" [ליאונרד כהן – הללויה]
מי שהיטיב במיוחד לבטא את השאלות הללו, הוא "הכהן הגדול" של השירה הפופולרית: ליאונרד כהן בשירו "הללויה". כהן, שיופיע הערב בתל-אביב, שיקף בדייקנות מופלאה את הקונפליקט הפנימי הזה, בין הרצון "להלל" את האל ולשבחו, לבין הרצון "לקלל" ולשנוא אותו.
שירת ה"הללויה" שלו, היא שירה רווית צער, שבורה, חדורת כאב ואכזבה, ועם זאת יש בה גם רצון עז למצוא קרן של אור בתוך החשיכה. רצון להצדיק את החיים למרות הכול, למצוא בהם טעם ותקווה. שירת ה"הללויה" של כהן היא המנון מרשים לחיים בעולם המודרני, עולם ללא כוח עליון, ללא אמונה, ללא תמימות. יש בה נחמה, התרפקות ויופי גדול, ולא במקרה היא זכתה לביצועים ומחוות רבות כל כך.
אך השאלה היא אם עלינו להסתפק בהללויה קרה ובת חלוף שכזו, הללויה של ציפור על חוט תיל, הללויה שהיא יותר השלמה פסיבית עם הגורל המתעתע, מאשר שירת הלל של ממש... האם זה כל מה שיש לעולם להציע לנו, או שאולי יש משהו נוסף, גדול יותר, אליו נוכל לשאוף ואותו נוכל להשיג?
הקבלה קובעת שאכן קיימת "הללויה" אחרת שכזו, שלמה, נצחית, שממלאת
ספר תהילים כולו, המיוחס לדוד, נע תמיד על הציר שבין תפילת הבקשה לבין תפילת ההודיה. ציר זה הוא ביטוי לתהליך הבסיסי שעובר על האדם, הנמצא בדרך לגילוי העולם הרוחני. בכל שלב ושלב עוברים על האדם הזה מצבים החושפים בפניו את הכוחות והאמצעים שבהם עליו להשתמש כדי להתקדם בדרכו.
אך הבעיה המרכזית היא שכל התהליך הזה, המתואר בשפתו של דוד המלך בשפה רגשית וציורית, הוא קשה מאוד להבנה ולתפיסה של ממש, ומתאים יותר לאדם שכבר נמצא בשלבים גבוהים מאוד של התפתחותו הרוחנית. לכן פיתחו המקובלים הגדולים שיטה מיוחדת, מדעית ויעילה, שתעזור לאדם הפשוט להתקדם בדרכו הרוחנית, גם מבלי להבין את ניגון הסתרים הפנימי של דוד המלך.
ספר הזהר, שחיבר רבי שמעון בר יוחאי יחד עם תלמידיו, הסביר את הנוסחה הרוחנית הטמונה בספר תהילים ובכתבי הקודש האחרים. הזהר סלל את הדרך לגילוייה של שיטת שלושת הקווים (ימין, שמאל ואמצע) שפותחה בכתביהם של האר"י הקדוש ובעל הסולם הרב יהודה אשלג, ומהווה את היסוד של חכמת הקבלה. מובן שאין מדובר בקווים גיאומטריים פשוטים הנמתחים במרחב, אלא בסימנים הרומזים על מערכת הכוחות העליונה שמובילה את הנבראים אל מימוש מטרת הבריאה.
קו ימין מסמל את תכונת הנתינה הטהורה והאין-סופית של הבורא. קו שמאל, לעומת זאת, מסמל את הרצון לקבל שמוטבע בנבראים. רצון זה הוא כלי הקיבול שבאמצעותו מרגיש הנברא את השפע והתענוג הזורמים אליו מן הבורא. בין שני הקווים הללו, המייצגים את שני הכוחות המנוגדים שפועלים בטבע - כוח הקבלה וכוח הנתינה, נשאר מקום פנוי – מעין חלל ריק שאותו האדם צריך להשלים בעצמו. הדרך לגמר התיקון מורכבת למעשה מסדרה של נקודות הכרעה, המצטרפות בסופו של דבר לקו אחד, הקו האמצעי. בכל נקודה כזו האדם צריך לבחור להעדיף מחדש את תכונת הנתינה (קו ימין) על פני תכונת הקבלה (קו שמאל).
הקו האמצעי הוא למעשה "שביל הזהב" שעליו מתקיים המסע הרוחני כולו. חשיבותו הגדולה טמונה בכך שהוא נבנה בתוך מרחב המצוי כביכול מחוץ לשליטת הבורא. רק במרחב הזה, בנקודת הבחירה החופשית המופיעה בין קו ימין וקו שמאל, יכול להיווצר המושג שאנו קוראים לו אדם. "אדם" מלשון "אדמה לעליון" (ישעיהו י"ד) כלומר, מצב שבו הנברא מדמה את עצמו לתכונות הבורא בכוחותיו העצמאיים. המקובלים רומזים כי בסופו של התהליך הזה יתאחדו כל הקווים לכדי קו אחד, והאנושות כולה תעלה לאותה דרגה רוחנית עליונה המכונה "גמר התיקון", שבה תתגלה תכנית הבריאה בכל תפארתה ושלמותה.
"צריך להבין שימים הנוראים הם בחינת דין, וכל העולם מתעוררים לתשובה, ולמה נקרא זה ימים טובים? הטעם כידוע שראש השנה ויום הכיפורים הוא עניין שמאל, היינו זמן של התגלות אורות דחכמה..." [הרב ברוך אשלג]
במקרה או לא, מגיע אלינו ליאונרד כהן דווקא עכשיו, בלב לבם של הימים הנוראים, בעת שנפתח בפנינו חלון הזדמנויות מיוחד לרדת לעומקה של שיטת שלושת הקווים, ולהבין מהי הללויה אמיתית.
עשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפור מייצגים לפי הקבלה את שלבי הגילוי הפנימיים שעובר האדם בדרך לעולם הרוחני. בשלב ההתחלתי, המכונה "ראש השנה", מתעוררת בלבו של האדם נקודה פנימית שמקורה בשורש נשמתו, המתחילה לדחוף אותו לעבר מציאות נסתרת המצויה מעבר לטווח הקליטה של החושים הרגילים.
כאשר הנקודה הזו מתעוררת, קשה לאדם להמשיך את חייו כמקודם. הוא מרגיש צורך פנימי להתחיל את חייו מחדש. אך מיד כאשר הוא יוצא לדרך, מתגלה בפניו אותו "קו שמאל", כלומר מערכת הרצונות האגואיסטיים שחוצצים בינו לבין הכוח העליון. מצב זה, המתפתח בעשרה שלבים שונים, הופך למעשה את הימים הנוראים לימים טובים מאוד. האדם מבין שלמרות הכוח האגואיסטי שמתגלה בתוכו, יש בידו את האפשרות לפנות אל הבורא שייתן לו את הכוח להתעלות מעליו. וכך הוא מגיע למצב המכונה "יום כיפור", שבו פורצת מתוכו קריאה אמיתית, תפילה שלמה ומבוררת אל הבורא שיתקן את תכונותיו ויקרבו אליו.
חג הסוכות, שמגיע לאחר מכן, מסמל את קו הימין, כלומר הכוח הרוחני שהבורא מעניק לאדם כדי שיוכל להתגבר על כוח האגו המוטבע בו. בסופו של כל התהליך המופלא הזה, כאשר האדם מחבר בתוכו את שני הכוחות, שמאל וימין, הוא מגיע לשמחת תורה, המסמל את הקו האמצעי.
בשלב זה, הנקודה הקטנה שבלבו מתרחבת והופכת כלי קיבול לשפע ולאור האין סופי של הבריאה. הוא משבח ומהלל את הבורא בכל חלקי נשמתו המתוקנת, ("כל הנשמה תהלל יה...") ומצדיק בשלמות את כל השלבים ההכרחיים שעבר בדרך. שירת ה"הללויה" של דוד המלך היא שירתו של כל אדם המגיע לדרגה הזו. הללויה המתחילה דווקא עכשיו, במקום שבו הללויה של כהן נגמרת, וממשיכה לתוך מרחבי האין-סוף של העולם הרוחני.
המאמר מבוסס על תוכן מתוך שיעור הקבלה היומי המשודר בערוץ 66
נא להמתין לטעינת התגובות
