לא רוצה לאומן: רוצה לרבי נחמן
באמת שאין מה לחפש באומן, צפיפות, רעש, תנאים מחפירים, אבל בכל זאת מה שאפשר למצוא שם הוא גדול כל כך למי בכלל אכפת מהזוטות? כמה מילים מרן ובר, רגע לפני הטיסה לאומן
"אמרת תבוא," אמר רפי, "אז באתי! חבר זה חבר."
"כן." אמרתי וסגרתי את המזוודה בכח, "אמרת שתבוא לפני איזה ארבע שעות, לאן נעלמת?"
"עזוב אותך מזמן וכאלה. זרמתי עם החיים ופגשתי איזה מישהו מגניב ליד שינקין הוא..."
"טוב טוב" הרמתי ידיים, "עזוב, רוצה קפה? "
"בשמחה!" הוא אמר וכשהתחלתי לפסוע לעבר המטבח שמעתי אותו מאחורי, "אפשר להסתכל במזוודה?" לא הספקתי לענות ושמעתי צעקה.
"וואו! איזה מגניב הבגד הלבן הזה. אפשר ללבוש?" הוא שאל והחזיק את הקיטל.
"בכיף," אמרתי וחזרתי עם שני קפה שחור. שתי כפיות גדושות של סוכר לרפי.
הוא לבש את הקיטל. והסתובב בבית בהתרגשות, "אני מרגיש כמו המוארים האלה אחי, לבוש בלבן וזה. מגניב לאללה. זה בגד של רבנים או משהו?"
"בגד של מתים." הפטרתי והתיישבתי ליד השולחן הקטן מניח בזהירות את כוסות הקפה.
הוא נבהל וקפץ כנשוך נחש, הוא הסיר את הבגד במהירות וקילל איזושהי קללה לא מזוהה. נראה לי שזה היה משהו במרוקאית אבל אני לא בטוח. "בגד של מתים? תגיד אתה בסדר?!" הוא צווח.
"או של מלאכים. יש לזה כמה הסברים. בכל אופן זה מה שאשכנזים נוהגים ללבוש בראש השנה."
"אה." הוא אמר בקול מפוייס יותר, קיפל יפה את הקיטל והניח אותו במזוודה. באמת הוא היה יכול לעזור לי לפני איזה כמה שעות.
"תגיד," הוא אמר לבסוף, "בכלל - מה כל העניין הזה עם לא בא לי לנסוע לאומן?"
"מה?"
"מה שאמרת לי בטלפון – שלא בא לך לנסוע. זה אמיתי?"
"בערך," אמרתי ושחררתי את כל האויר שהיה כלוא בריאותיי, "אני לא רוצה לנסוע לאומן אבל אני רוצה לנסוע לרבי נחמן."
"זה לא אותו המקום?" הראש של רפי נטה לצד והמבט שלו הזכיר לי כלב שמנסה להבין לאן האוכל שלו נעלם.
"פיזית."
"סליחה?"
"זה אותו המקום פיזית אבל זה ממש לא אותו הדבר."
"הסבר,פרט ונמק!" הכריז בחיוך.
"אין לי כח לטוס לאומן, לאוקראינה בראש השנה. אין לי כח להשאיר את אשתי והילדים פה. אין לי כח למעברי גבול. אין לי כח לשוטרים אוקראיניים עם מבטים קפואים במקרה הטוב. אין לי כח לרעש והמולה. אין לי כח לדוחק. אין לי כח לאיחורים בטיסות ועוד ועוד..."
"אז באמת למה אתה נוסע? תאמין לי, תישאר פה יהיה לך סבבה. מה רע לך?"
"לא קשור לרע. אני מאמין שזה מה שאני צריך לעשות. זה נקרא אמונת חכמים. להקשיב לדברי הצדיק.
רבי נחמן אמר להיות שם בראש השנה אז אני פשוט עושה את זה. ומהבחינה הזאת מאוד שמח. זה מאוד מרגש לנסוע. זה מדהים. משנה לך שוב ושוב פעם את החיים. אי אפשר לתאר את זה במילים."
"תגיד. אתה בסדר?
"זה בדיוק הקטע המדהים באומן. זה הקטע המטורף אצל רבינו. מבחינה חיצונית? זה סיוט שלא תאמין. אי אפשר לדמיין שאנשים מוציאים כל כך הרבה כסף עבור תנאים כאלה מחפירים. שנה שעברה לא היה מים בברזים חלק מהזמן בדירה שלנו. אבל מבחינה פנימית, זה משהו מדהים שאי אפשר לתאר. הפער הזה – בין החיצוני והפנימי הוא משהו מיוחד."
"מזכיר לי קצת את הודו."
"אולי." אמרתי, "לא תדע עד שתהיה. ולפני שתוסיף מילה – בהודו כבר הייתי, כזכור לך... באומן... בכל אופן, אין שום סיבה חיצונית לטוס לשם. זה ממש לא יעד תיירותי. אבל זה פועל לך עמוק בפנים. וזה משפיע על כל השנה שלך. אז אני רוצה לנסוע אבל לא רוצה לנסוע. ואני נוסע כי אני מרגיש שאני צריך לנסוע. זה סוג של ביטול. סוג של ביטוש פנימי."
"מה, אז גם הבאסה של התורים הופכת לעבודה רוחנית? אתה מסתלבט עלי?"
"לא. הכל זה חלק מהמסע. החיצוני הוא השתקפות של הפנימי. הפחדים שלי, החרדה שהכל יהיה מסודר ונוח לי ואז כשהכל מתפוצץ לך בפנים אתה מבין שהיתה פה תוכנית אחרת ואם אתה מרפה ומקבל את זה – אז אתה באמת מקבל משהו גדול. שלוקח לפעמים זמן בכלל לעכל אותו."
"אבל בכלל," שאל רפי לפתע, "מה פתאום לנסוע לאומן? לא עדיף להשאר בארץ? פה זאת ארץ הקודש לא? הארץ המובטחת? מה, הקדוש ברוך הוא לא פה?"
"יש לי איזה חבר שהיה אמור לנסוע ובסוף לא נוסע ואמרתי לו בצחוק – אל תדאג, הקדוש ברוך הוא גם פה! והחבר ענה לי בחיוך, הקדוש ברוך הוא בעיקר פה. הנוכחות שלו בעיקר מורגשת בארץ ישראל. אבל כדי בכלל להתחבר למשהו - צריך לנסוע לשם.
אני רוצה לנסוע אבל לא יכול השנה. מה שהבנתי ממנו הוא שאם אין חיבור, אם אתה לא מרגיש חיבור חזק – אז אתה יכול להעביר את החיים שלך ליד התפילה, ליד התורה. ואז גם אם השם יתברך נמצא בכל מקום – אין לך שום חיבור וקשר אליו. בשביל זה יש את הצדיקים. לא חס ושלום שתעבור דרכם אלא שהם עוזרים לך שהדברים יעברו דרכך, שיהיה לך באמת קשר עם השם יתברך."
"נשמע שאתה ממש רוצה לנסוע."
"כן. נכון." אמרתי לבסוף, "מאוד רוצה. וגם מפחד."
"מפחד?!" שאל רפי, "ממה – מהתורים בשדה תעופה?!"
"לא. זאת אומרת, גם מזה שלא יהיה לי נוח אבל גם מזה שזה כל כך גדול ועצום, זה כמו סוג של מוות."
"מוות?" שאל רפי והסתכל על הקיטל שלי בחלחלה.
"כן. סוג של מוות רוחני לכל מה שהכרתי עד עכשיו ופתיחה למשהו חדש. זה מדהים ומרגש אבל גם מפחיד. והולכים דרך זה ועם זה."
"וואו. תגיד," אמר רפי בעיניים בורקות, "יש עוד כרטיסים?"
לאתר של רן ובר
לספרו החדש
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם