כבר לא לבד: מרדכי חוזר הביתה
בניגוד לכאוס המבלבל והמסוכן שחוויתי קודם, גיליתי שהעולם הוא מקום של חידושים מפתיעים. התחלתי להבחין בפליאה איך הכול סביבי מתארגן, כמו גביש יפהפה, לכדי תמונה ברורה. מרדכי מסכם שבעה חודשים של מסע פנימי
במהלך המסע הפנימי שערכתי בהודו למדתי שאני לא המחשבות שלי. למדתי, שללא הזהות הנוקשה קל יותר לשוט בין זרמי החיים. עוד, למדתי שכאבים קטנים מצטברים והופכים לכאבים גדולים ושהתנגדות מולידה קושי. ומה נשאר? עכשיו נשאר לי ללמוד איך לחיות על פי צווי הלב שלי.
אחרי שאפשרתי לעצמי את הטרגדיה האחרונה בחיי, נפתחתי בתוכי לעולם חדש ומופלא. אי שם בעבר, בדרום הודו, מצאתי עולם שלם של יופי וקסם. גיליתי שהעולם, בניגוד לכאוס המבלבל והמסוכן שחוויתי קודם, הוא מקום של חידושים מפתיעים, שבו כל הדברים קשורים זה לזה בקורים עדינים של תודעה. התחלתי להבחין בפליאה איך העולם סביבי מתארגן, כמו גביש יפהפה, לתמונה ברורה. כל הדברים קשורים, מחוברים, והכול החל מוצא את מקומו בתהליך ההתפתחות האישי והקולקטיבי.
ראיתי כיצד אירועים ואנשים מצאו את מקומם בזמן הנכון, כדי לעורר ולהחיש תהליכים התפתחותיים בי ובסביבה המיידית שלי. ככל שהקשבתי יותר, שמעתי יותר את עצמי. התבוננתי בפליאה בסימטריה הבלתי נתפשת של היקום. ואז, כמו בקסם, העולם שלי התמלא באנשים ערים, אנשים שהיו שם וכמו חיכו שרק אבחין בהם. כך כתבתי ביומן שלי אז:
"לא כתבתי עד עכשיו משום שהרגשתי שאין מילים שיתארו את החוויה הזו, אבל אני פשוט חייב לתעד את זה, גם אם זה אפילו רק במילים, בלי הבנה אמיתית של האמת. יש כאן קבוצה של אנשים שמדברים באותו אופן על אותם דברים, ומתוך אותה הבנה. כולם אוהבים להגיד זה לזה 'אתה הבנת את זה'. ומה הדבר שכולם הבינו? כולם פה הבינו שאנחנו אחד ושברגע שהבנת והפנמת את זה, הכול בא משם.
"אז אם כולנו אחד אפשר לאהוב את הכול, ואת כולם, לקבל את השונה קבלה אמיתית שלא רואה כבר את השוני (שנמצא, במילא, רק בפרטים) - אלא רק את הדמיון. אני מכנה את האנשים האלה 'המשפחה שלי', ובאמת כולם פה מרגישים את היופי הזה ומנסים להעביר אותו הלאה, לאנשים נוספים. לא ראיתי בחיים שלי כל כך הרבה אנשים פתוחים בצורה כל כך ברורה, כל כך תמימה ומפוכחת בו זמנית, כל כך חיובית. אני כבר לא לבד".
אני כבר לא לבד.
איזה כוח היה למילים האלו עליי. היכולת לראות את עצמי כחלק משלם גדול יותר שחררה אותי מלהיות לבד. כבר לא הייתי צריך לשאת את הנטל שלי בכבדות ובפחד שמא יהיה כבד יותר; כבר הבנתי שהנטל שלי הוא מדויק לי, וכי ימשיך להיות מדויק לי. אין צורך להתנגד ולהתגונן, מה שנכנס בי יעבור חלק יותר אם לא אתערב ואתנגד, ומה שישנה אותי ישנה אותי לכדי צורה המתאימה בדיוק רב יותר למקומי באחד.
כאן למדתי את אחד הכלים החשובים במשחקים שבו משחקים את החיים על פי הלב: טראסט. עבורי זאת מילה שמשלבת אמונה וביטחון, זאת התכונה שמאפשרת לי להיות רגוע ונינוח לנוכח המפגשים שלי עם תופעות החיים; זאת התכונה שעבורי נובעת מהחוויה הפנימית שהכול אחד. כי אם הכול אחד, אז הכול זז בכיוון ובקצב המתאימים לו. אם הכול אחד, אז אפשר להיות בטוח.
מצאתי את עצמי רגוע ורפה בפעם הראשונה בחיי. מתוך הרפיון החלו עולים בי כל אותם הדברים שהרחיקו אותי מהחוויה הפנימית השלווה שלי. ראיתי איך אני משחרר בקלות את כל הדברים שהדאיגו אותי, מאפשר לכל אותן הגדרות שהפרידו אותי לחלקים להתמוסס חזרה אל תוך
האנשים שפגשתי הפכו להיות מורי דרך בפיתולים שלפניי: כל אחד, עם האיכות שלו, אותת לי על דברים בתוכי שדורשים תשומת לב. ככל שחשפתי את חולשותיי התחזקתי, ככל שהסכמתי לשהות בקושי התרככתי. כך, מבלי ששמתי לב, הפכתי עורי מאדם כואב, כועס וקשה, לאדם נינוח אוהב השרוי בחיפוש מתמיד אחר היופי הפנימי בכל הדברים.
כאשר חזרתי לארץ קיבלו את פניי הוריי וחבריי. התרגשתי מאד. לא ידעתי אם אעז להיות אדם חדש מול האנשים האלו שתמיד הכרתי. פחדתי מאד והתקדמתי לאט. ראיתי מולי את הפרצופים המוכרים, וראיתי פליאה רבה. במהלך שהותי הקצרה בהודו (שבעה חודשים בערך) עברתי שינויים רבים. גופי הצטמק בשישים קילו בערך ועל פניי נראתה, בפעם הראשונה, השלווה.
הייתי שליו כי סופסוף ידעתי: יש אמת שהיא מעבר למילים, למחשבות. יש אמת פנימית, והיא יפה וקסומה וסימטרית. יש אמת פנימית והיא אחת.
שנה טובה!
נא להמתין לטעינת התגובות
