הטרגדיה האחרונה שלי: מרדכי ממשיך במסע אל תוך עצמו
באותה תקופה בארמבול, צפון גואה, חיו הרבה אנשים מוארים. אחת מהן, מיכל, נכנסה לדירה שבה שכבתי, מחוסר כל תקווה, וניגשה אליי. היא הרימה אותי מהרצפה, לקחה אותי לסיבוב בחוץ ושאלה אותי כמה טרגדיות אני רוצה לעבור בחיים
כמה טרגדיות צריך לעבור בחיים? לי הספיקה אחת, תודה. הכול התחיל אי שם בהודו. הטרגדיה ששינתה את חיי. והספיק לי. תודה רבה. אמנם זאת הייתה טרגדיה קטנה, אבל בואו נגיד שזה היה סוף ראוי לחיי הטרגיים כפי שהם היו עד אז.
זה לא שלא קשה לפעמים, בהחלט כן. יש פעמים שאני מרגיש את הכבדות של המסע שלי רובצת עליי, אבל טרגדיות? לא תודה. מה העניין? העניין הוא שיש עניין בכבדות הזו, יש עניין בכל הכאב הזה והפחד והייאוש. יש לנו צורך בכאב הזה. יש לנו מתנה נסתרת בתוך הקושי, ויש לו תכלית.
אי שם בהודו התנסיתי בפעם הראשונה בחיי בל.ס.ד וחוויתי חוויה פנימית שלא הכרתי. חוויתי חוויה של עצמיות שלא הכרתי, חוויה שבישרה לי אחת ולתמיד שיש אמת פנימית שהיא מעבר למילים ולמחשבות. לאט לאט התחוור לי שאין מורה שיכול להורות לי, ואין ספר שיכול ללמד אותי את אותה אמת. הבנתי שאני צריך להתחיל ללמד את עצמי, וכך גיליתי את עולמי הפנימי. שם קיים כל היופי והקסם שהבטיחו לי המורים שנפנפו מולי באצבעות. עם זאת, התברר כי זה לא כל מה שיש שם.
בתהליך ההתבגרות שלי התמכרתי לעולם התופעות. התמכרתי לעולם שמחוץ לעיניים שלי, ולכל מה שיש בו שיכול לטשטש את הצרחה הפנימית לנוכח חוויות הקושי והכאב. התמכרתי לשינה, לאוכל, לאלכוהול, לסמים, ויותר מכל, התמכרתי לדעתם של אחרים. התמכרתי ליכולת שלי לראות את עצמי בעיניי אחרים ובכך פתרתי את עצמי מלראות את האמת. השקעתי את כל האנרגיה שלי בהסתרת הכאב והייאוש שהרגשתי, כדי שמי שיסתכל בי מבחוץ יוכל להגיב אל הנוכחות החזקה שמולו ולא אצטרך להתמודד עם החולשה שבפנים. כמובן, זה לא החזיק מעמד.
ברגע שהסתכלתי פנימה, הייאוש החל מבעבע בי, הפחד התחיל לדבר, ונבהלתי נורא. עצמתי את העיניים ולבשתי מסיכה: מהיום אני "'רוחני" ואין לי דאגות. אני בסוד העניינים, והדברים שמטרידים אתכם - האנשים הפשוטים, הם ממני והלאה. אני הרי פה כדי לעזור לכם להירפא.
זה, כמובן, החזיק אפילו פחות זמן.
כשהגעתי לגואה ב-2004 הייתי עסוק בעיצוב מסיכה שתואמת את חוויית האחדות הפנימית שביקרתי בה. לבשתי חיוך גדול ושליו, הכלתי את כל מה שראיתי ונמנעתי מלהציץ לעבר מה שמטריד אותי, בטענה שזאת
לל.ס.ד. יש יכולת מופלאה להפגיש אותי עם האמת בצורה מוחשית ונוכחת, וכך, הוא סיפר לי סיפור אמיתי שהראה לי מה עוד יש בתוכי, ומה מבקש לצאת. שבוע לפני השנה החדשה נסעתי למסיבה באחד המועדונים של גואה, ולקחתי ל.ס.ד שקיבלתי מחבר. לקחתי אותו בשעות הצהריים, ועד שהמורה שלי היה נוכח לחלוטין כבר ירדה השמש כמעט לגמרי.
פתאום, באמצע הרעש והבלגאן, שמעתי בתוכי קול קטן ומוכר. פניתי לתוכי, וברגע שהתחלתי להקשיב, הקול הקטן, המפוחד, התעצם והתחיל לצרוח בי בפאניקה. "איפה התיק שלי? איבדתי אותו! גנבו לי אותו! אני אבוד!". משך רגע אחד חשבתי שאם אאמין לקול הזה, אוכל להגשים אותו מולי, אבל לא יכולתי להתכחש לאמת הרבה זמן. האמת היא, שבתוך תוכי, האמנתי לקול הזה. האמת היא, שבתוך תוכי, תמיד האמנתי שאני אבוד, שזה רק עניין של זמן עד שהאבדון ידביק אותי וישתלט עלי.
התחלתי לחפש את התיק שלי. התחלתי להסתובב במעגלים, והאפקט הוויזואלי של המורה ערבב לי את הצבעים, ולא ראיתי כלום (בדיעבד, אני יודע שבגלל שהסתובבתי במעגלים לחפש את התיק שלי, התרחקתי ממנו, ואפשרתי לידיים חדשות לקבל אותו). המשכתי להסתובב ולחפש, ופחדתי להודות בפני עצמי שאיבדתי אותו. חברים שהיו איתי ניסו לעזור לי, אבל התסכול והבלבול מנעו ממני להתבטא, ונהייתי מתוסכל עוד יותר, והייאוש החל מבעבע בי.
זהו, נגמר. אין לי כוח יותר לברוח. אין לי כוח להעמיד פנים ואין לי כוח להתמודד, ולא אכפת לי מי רואה אותי. בכל מקרה אצטרך לעבור את כל זה לבד, ואני מרים ידיים. התיישבתי על הרצפה, נשענתי על עץ, שמתי את הראש על הברך ופשוט התחלתי לבכות. בכיתי בפעם הראשונה מזה תקופה, בכיתי באמת.
בזכות חבר שראה אותי הגעתי הביתה, ותוך דקות הייתי במקום רך, מוקף בחברים. ביומן שניהלתי באותה תקופה תיארתי את החוויה כהתפרקות. פשוט נשברתי. זה לא שינה כמה מנטרות רוחניות יכולתי לדקלם, כי פתאום הבנתי שמעבר לכל חוויה רוחנית ישנה אמת פשוטה, בה אני קטן, ומפוחד ומיואש. לא משנה מה אעשה כדי להתכחש לזה, בסופו של דבר אצטרך להתמודד עם העובדה שיש בעולמי הפנימי כאב גדול שהצטבר לו.
באותה תקופה בארמבול (צפון גואה), חיו הרבה אנשים מוארים. אחת מהן, מיכל, נכנסה לדירה שבה שכבתי, מחוסר כל תקווה, וניגשה אליי. היא הרימה אותי מהרצפה, לקחה אותי לסיבוב בחוץ ושאלה אותי כמה טרגדיות אני רוצה בחיים.
היא הסבירה לי שבעולמי הפנימי קיים מכלול שלם. הקסם והיופי קיים בו, אין בכך ספק, אך קיימת בו גם החוויה שלי כאדם. החוויה שלי עשירה הרבה יותר מאחדות פשוטה, החוויה שלי כוללת גם חוויות פחות נעימות כמו פחד ותסכול. החוויה שלי כוללת גם את מה שאני מתנגד לחוות. מיכל הראתה לי, שבתוכי החוויה של הטרגדיה נוצרת מתוך הקושי שאני חווה בשל הצורך שלי להתנגד לחוויה כזו או אחרת. היא הראתה לי שכל החוויות בי הן לגיטימיות, וכי כשאני מתכחש לחוויה מסוימת בתוכי אני מתכחש לחלק ממני. בעצם, אני מתכחש לאמת הפנימית שלי.
"אתה מבין? אם תבחר, תוכל לחוות את כולך ללא הצורך להגדיר טרגדיות וטראומות. תוכל לכאוב את הכאב ולא תצטרך להתיש את עצמך עד אפיסת כוחות בניסיון לברוח ממנו". אז אני בחרתי. הספיקו לי הטרגדיות בחיים.
כאב? - כן. כעס? - אפשר. פחד? בדידות? קושי? – אפשר, מותר ואפילו כדאי. הכול אפשר, ובמסע הפנימי כדאי ומומלץ אפילו, אבל טרגדיות? בואו נשאיר את זה למיתולוגיה היוונית.
נא להמתין לטעינת התגובות
