כיפה אדומה, הסיפור האמיתי
הזאב של כיפה אדומה וזה של החסידות מייצגים שניהם את הניכור ואת האימה הקמאית מפני האונס: החרדה העמוקה מפני חדירה של אדם קרוב או זר אל המרחב האינטימי, הנפשי או הגופני
הפחד מפני אונס הוא השלישי והאחרון מבין שלושת הפחדים היסודיים לפי הקבלה, והוא רחב מכפי שהוא נשמע. מעבר לאימה מאונס כפשוטו, השייכת בעיקר (אם כי לא רק) לנשים, מוסב פחד זה על כל פלישה וחילול של גופנו ותחומנו הפרטי. דבר זה כולל נגיעה בלתי מתחשבת בנו, נוכחות קרובה מדי ובלתי רצויה, ואפילו דיבור פולשני ופוגע. פחד זה כולל גם את החרדה מפני גזל של רכושנו, ובפרט מפני פריצה לתוך ביתנו הפרטי – הנחווה כהרחבה של גופנו (כל מי שפרצו לביתו והפכו בחפציו יודע שהדבר מזכיר חדירה לגוף). בנוסף, הוא כולל את הפחד מפני אונס או פגיעה בקרובים לנו, בראש ובראשונה בבני זוגנו.
בעוד שני הפחדים הראשונים בהם עסקנו נבעו מרובדי השכל והרגש (ה"מושכל" וה"מורגש"), פחד זה נוגע ברובד הבסיסי והקמאי ביותר בנפשנו, הרובד הגופני והיצרי (ה"מוטבע"). מה עומד בבסיסו? דומה כי הוא פורט על החרדה הקיומית היסודית ביותר שלנו – להיות מופקרים ובודדים בעולם, לא להיות מסוגלים לבטוח באיש. בעולם מנוכר, מלא איבה ומלחמה, התקווה הבסיסית ביותר שלנו היא לבנות אי של חום ואמון הדדי עם אדם קרוב. הפחד מאונס הוא האימה שגם בנקודת חיבור זו נמצא עצמנו חשופים למתקפה, כי במקום בו אנו מצפים להתנחם בזרועות אוהב נמצא עצמנו לפותים בטלפי אויב.
סביבה תרבותית יכולה לצמצם חרדה קיומית או להעצים אותה. במקרה של הפחד מאונס, לגווניו השונים, התרבות המודרנית נוטה למרבה הצער לכיוון השני, והופכת את הפחד הזה למוצדק באופן מיוחד.
הצגת החיה המסמלת את הפחד מפני אונס תסייע לנו כאן. זהו הזאב. במסורות אגדות העם, הזאב משמש סמל מובהק לאנס (כיפה אדומה למשל), ואילו בסלנג האמריקאי המלה wolf היא כינוי לרודף שמלות. זאבים רבים אמנם נעים בלהקות והם יצורים חברתיים ונאמנים זה לזה, אך כאן הכוונה דווקא לזאב הבודד, זה שחי לבדו ודואג רק לעצמו. במובן זה, הזאב הוא סמל רחב יותר, לאנוכיות בכלל, כמשתקף בביטוי "אדם לאדם זאב". כפי שהפחד מאונס נוגע בשורשו בחרדה קיומית מפני הזולת בכלל, כך גם דימוי הזאב משמש כסמל הן לאונס והן לניכור בכלל.
החברה הליברלית המודרנית יצרה מציאות חסרת תקדים של אדם לאדם זאב: מציאות אינדיבידואליסטית, בה הערך העליון הוא חירות הפרט וערכי המחויבות והנאמנות לזולת משניים וכפופים אליו. אם בעבר מסגרות העם, הקהילה והמשפחה, וכן הסולידריות המאגדת אותם, היו ברורים ואיתנים, הרי כיום הם רופפים מאין כמותם. בעולם זה, כל התקשרות אנושית נחווית כארעית, מותנית וכניתנת להפרה בכל רגע בידי אחד הצדדים, ולכן הפחד מפני ניצול לרעה בידי הזולת גדול באופן מיוחד.
דבר
התרבות המודרנית מסגירה חרדה זו באמצעות אגדות ישנות שהיא עצמה החייתה, הקשורות אף הן בדימוי הזאב – אגדת האדם-זאב (werewolf), וכן "קרובו" - הערפד, הנדמים כאנשים רגילים אך לעת ליל מתגלים כמפלצות. הערפד במיוחד הוא דימוי מובהק של מנצל מיני, המציג עצמו כמחזר עד שנשיקתו מתגלה כנשיכה. העובדה שקורבנותיהם של אנשי הזאבים והערפדים הופכים אף הם לכאלו, משקפת את המציאות הרווחת היום בה הניצול והניכור מדבקים ומתפשטים מאחד לשני במחול שדים וזאבים.
הצעד הראשון לטיפול בפחד מפני אונס הוא להבין שהוא לא רק נובע מתסביך נפשי פרטי שלנו. אנו חיים במציאות היוצרת ומצדיקה אותו. ככל שאנו מזדרזים לזהות זאת ולהתבדל ממנה, כן אנו מזדרזים לעלות על מסלול הנחלץ ממנו.
לפחד מאונס בתצורותיו השונות שתי תוצאות שליליות אופייניות: זהירות יתר ופתיחות יתר. זהירות היתר נובעת מכניעה לפחד, עד למצב שהוא שולט בנו במקום שנשלוט בו. אין ספק שיש להישמר ביותר מפני אונס, הטרדה או פריצה לבית, אך כאשר הדבר גולש לאובססיה הוא נעשה שלילי.
במישור האישי, הדבר יכול להתבטא צל נשים בפחד קיצוני מפני גברים המוביל לחוסר יכולת ליצור קשר, אפילו עם הגבר העדין והמתחשב ביותר. במישור הרכוש זה יכול להתבטא בנעילה כפייתית של דלתות, התקנת שלל אזעקות או החלפת סיסמאות תדירה. תוצאה נוספת היא שהפחד המוגזם מפני גזילת הרכוש יוצר תחושה שכולם מנסים לנצל אותנו, המובילה לקמצנות ולאטימות כלפי הזולת.
במקרים אחרים, מוביל הפחד מאונס (באופן לא מודע) דווקא לעודף פתיחות, כמו ליציאה מהבית מבלי לנעול אותו. במקרים אלו מיתרגם הפחד לרצון לקרוא תיגר על ה"זאב", אפילו למצוא חן בעיניו.
בניסיון להסוות את חוסר הביטחון שלנו אנו מאמצים ביטחון עצמי מופרז, ונבהלים לשדר שאיננו מפחדים וש"העסקים כרגיל". כמובן, תוצאה זו מסכנת אותנו עוד יותר, והפחד עצמו מייצר את הבעיה שהוא נועד לפטור: הפרצה רק קוראת וקורצת לגנב, והזאבים מריחים את חוסר הביטחון ויודעים לנצלו לטובתם (דרכם של זאבים, התוקפים בשעות הדמדומים, לזהות 'אזורי דמדומים' בנפש טרפם).
זיהוי שתי תוצאות שליליות אלו מצביע על צעדים נוספים בדרך להתמודדות מאוזנת עם הפחד מאונס, דרך לשמור עליו כחשש מוצדק תוך בלימת התדרדרותו לכדי חרדה מוגזמת.
הקוטב הראשון שיש להישמר מפניו הנו פתיחות היתר. יש זאבים בעולם, הם אמיתיים ותוקפניים, ויש להתגונן מפניהם. לכן מותר וראוי לשמור על גבולות ברורים לגבי גופינו וחפצינו, ולשדר כי הם רכושנו הפרטי בלבד. אין זו כניעה לאנסים ולגנבים, אלא פשוט הכרה בקיומם ושרטוט גבול המגן על עלינו.
הדבר ברור למדי לגבי נעילת דלתות הבית, אך הוא הגיוני באותה מידה לגבי אימוץ דברי לבוש והליכות התנהגות, המעבירים את המסר המקביל במישור הגוף: גופי שייך רק לי וסגור בפניך.
בשלב השני יש להיפטר, בזהירות, מזהירות היתר. אכן, ההתרחקות מפני פתיחות היתר מסייעת בכך: הגבולות הברורים מאפשרים לגשש החוצה אל הזולת מתוך ביטחון אמיתי, להקשיב לו ולהכיר אותו מבלי להעמיס עליו פחדים מיותרים. גבולות הבית, הכסף והרכוש מאפשרים להשאילם ולמסור אותם לצדקה ביתר שמחה וקלות, וגבולות הגוף מאפשרים להתקרב לבן הזוג, ולרקום עמו מערכת יחסים ביתר הקשבה ופתיחות.
אך הנקודות שמנינו אינן נוגעות בשורש הפחד: החרדה הקיומית מהזולת בכלל. על מנת לרפא חרדה פנימית ותשתיתית זו, עלינו לחולל תמורה עמוקה יותר בנפשנו, כזו המהפכת באופן יסודי את יחסנו לזולת.
החרדה מהזולת נשענת על החוויה שאנו קורבנות חסרי ישע שנזרקו לעולם אכזר וכעת צריכים לשרוד. זהו הפחד מאונס בצורתו הגולמית והמרוכזת ביותר – התחושה שאנו פגיעים עד אינסוף וכי העולם מרושע לאינסוף. התגובה הטבעית לכך היא להפוך בעצמנו לזאבים תוקפניים ה"מחזירים" לעולם; אך זו תמונת מראה של החרדה, לא תיקון שלה.
מהו התיקון? להפוך את נקודת המוצא לגמרי: במקום לשאול אילו דברים רעים העולם יכול לעולל לי, יש לשאול אילו דברים טובים אני יכול להעניק לו. גישה זו מגולמת באמרת חז"ל: "צריך כל אדם לומר: בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז ע"א). מכיוון שברור שאין הכוונה שעלינו להפוך לאנוכיים, יש להסיק שהכוונה היא שכל אחד צריך להתבונן בעולם כאילו הוא ממתין לתיקון המיוחד שרק הוא יכול לתרום לו. כלומר, לראות עצמו כאחראי לעולם כולו. כאשר היחס לאחר הוא של אחריות, מוחלפת הזרוּת הקורבנית ממנו ברצון פעיל לעזור לו.
לפרק הראשון בסדרה
לפרק השני בסדרה
לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
