גיבור כארי: על הפחד ממוות פתאומי והבחירה בחיים של משמעות
ההכרה בכך שיום אחד נמות, גם אחרי שאנחנו חיים עמה בשלום, מולידה בנו את הפחד החדש, שמא נמות מוקדם מדי, בטרם חיינו חיים מלאים ומשמעותיים. לכן, מלמדת החסידות, עלינו להתנפל על החיים כמו אריה לפני שהחיים טורפים אותנו
בשבוע שעברהתחלנו לעסוק בנושא הפחד ובתיקונו לפי החסידות. הסברנו שהפחד היסודי ביותר בנפש הנו הפחד מהמוות, המתפצל לשלושה פחדים עיקריים: הפחד מפני אי-שפיות, הפחד מפני מוות פתאומי, והפחד מפני אונס. בשבוע שעבר עסקנו בפחד מאי-שפיות. השבוע נעסוק בפחד מפני מוות פתאומי.
בראש ובראשונה, הפחד מפני מוות פתאומי הוא מפני רצח, מפני האפשרות שמישהו פתאום יקום ויהרוג אותי. מעבר לכך, זהו פחד מכל מוות 'בטרם עת' (בשונה מפטירה 'בשיבה טובה'): תאונת-דרכים, מחלה קטלנית, התקף לב, וכו'. עוד יותר בהרחבה, ניתן לכלול בפחד זה את החרדה מפגיעה רגשית קשה - נטישה בידי הורה, בן-זוג או ילד, עלבון צורב ממישהו, וכדומה, הנחווים כמעין 'מוות קטן' (הפחד מפני מוות פתאומי מקביל לרובד הרגשי בנפש האדם).
מבין שלושת הפחדים, הפחד ממוות פתאומי הוא הקרוב ביותר לפחד-האב, הפחד ממוות בכלל. מהו איפוא היחס ביניהם בדיוק?
הפחד ממוות פתאומי נולד דווקא על רקע השלמה מסויימת עם המוות בכללותו. ברגע מסויים במעבר מהילדות לבגרות מפציעה בנו ההכרה שיום אחד נמות, שאנו הולכים לקראת כליוננו הבטוח. בפעם שעברה עסקנו באי-הוודאות לגבי העתיד וביכולתה להוליד הפרעות נפשיות; הפעם מדובר בדבר הוודאי ביותר בחיים – הם מסתיימים בנקודה מסויימת. ברגע שאנו מכירים בכך מתרחשים שני דברים: מתעורר בנו לראשונה הפחד מהמוות, ובאותו זמן ממש, לפחות באדם השפוי, הוא גם נסוג לרקע ומודחק כדי לאפשר לנו לחיות. אך גם באדם השפוי ביותר הוא אינו מודחק לגמרי. ההכרה בכך שיום אחד נמות, גם אחרי שאנחנו חיים עמה בשלום, מולידה בנו את הפחד החדש, שמא נמות מוקדם מדי?
כמו בשני המקרים האחרים, גם הפחד מפני מוות פתאומי מבוסס על מציאות מאיימת באמת. לצערנו הרב אכן מסתובבות הרבה סכנות בחוץ – מחלות, תאונות דרכים וכמובן גם רוצחים – והתורה מזכירה "ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם" (דברים ד, טו): יש לנקוט בכל אמצעי הזהירות כי להתגונן מפניהם.
הבעיה מתחילה כאשר הפחד חורג מזהירות בעלמא והופך לחרדה שלילית. חרדה זו נוטה ללבוש אחת משתי צורות מנוגדות: שיתוק ונהנתנות.
תופעת השיתוק ידועה אצל חלק מהאנשים שעמדו פנים אל פנים מול המוות, ומספרים שלא הצליחו לתפקד מרוב אימה. במישור רחב יותר, הפחד מפני סכנות העולם יכול לגרום לאדם להישאר בביתו כל ימיו. אכן, השיתוק הולך ומעצים את הפחד, שכן הוא מצדיק אותו. כך נוצר מעגל קסמים: החרדה ממפגש עם העולם וסכנותיו מובילה אותנו לחיות חיים קפואים ומסוגרים, ככל שאנו יותר חיים כך אנו פחות מנצלים את חיינו להגשמת מטרה משמעותית כלשהי, וכתוצאה הולכת וגוברת החרדה שמא נמות בטרם עשינו משהו עם חיינו.
התיאור כאן נשמע קיצוני. הרי רובנו יודעים שאפילו בנסיעה פשוטה ברכב אנחנו נוטלים על עצמנו סיכון, ובכל זאת מצליחים לנהל את חיינו. אך האמת היא שכולנו נגועים בפחד זה במידה מסויימת, גם אם באופן לא-מודע. כולנו פוחדים להיפגע, למשל, ונוטים לשקוע למעגלי קסם של הסתגרות מחשש לפגיעה (שבתורם מחזקים את תחושת ההחמצה שלנו והפחד שנמות לפני שעשינו מספיק). קחו לדוגמה אנשים החוששים ליצור קשרים עם הזולת מחשש
התוצאה השנייה, הנהנתנות, נדמית לרבים טובה יותר, אך למעשה היא הרסנית באופן אחר. בניגוד קוטבי לשיתוק, תגובה זו מובילה אותנו לצאת החוצה ולנסות 'לתפוס את היום', לגמוע את החיים במלואם. אפשרות זו מגולמת בפסוק הנודע "אכול ושתוֹ כי מחר נמות" (ישעיה כב, יג). לכאורה, הפסוק מדבר בכלל על ההכרה במוות העתיד לבוא יום אחד; אך הדגש על "מחר" מציע כי הוא עוסק בעיקר בפחד ממוות בלתי-צפוי.
דרך זו נחלצת ממעגל הקסמים של השיתוק, אך מוצאת עצמה לכודה במעגל קסמים אחר: החרדה שמא לא נספיק לאכול ולשתות מספיק, שמא נמות עם חצי תאוותנו בידנו. חרדה זו מובילה למחול שדים של צבירת חוויות ותענוגות, המרחיקה אותנו מרבדינו הפנימיים ומעצמותנו האמיתית. בנוסף, רדיפת ההתנסויות לוקה בכשל בסיסי שלעד מחבל בה: ככל שאנו צוברים יותר חוויות, חוויה אחת הולכת ונשמטת מאיתנו – חוויית התמימות והפשטות. כתוצאה מכך אנו נעשים קהים ומחוספסים, אדישים ורדומים, ההפך המוחלט מאנשים הנהנים מהחיים.
יוצא ששני ה'פתרונות' לפחד ממוות פתאומי הם סוגים של כניעה למוות, ומובילים לזנים שונים של חיים-מתים: השיתוק מוביל ליצירת בועה של מוות בתוך החיים, והנהנתנות – לקרוסלת מוות צבעוני ומקהה חושים.
כיצד בכוחנו לרפא את הפחד מהמוות הפתאומי? דרכה של החסידות היא תמיד לא סתם לשלול אלא לתקן, להציע גרסה חיובית לדבר השלילי אותו מבקשים לרפא. מהי הגרסא החיובית של פחד זה?
השורש החיובי של הפחד ממוות מוקדם הוא האפשרות שנמות בטרם הספקנו להשלים את תפקידנו בעולם. במצב המתוקן הפחד נבנה על החוויה שחיינו הם בעלי משמעות, שאנו נמצאים בעולם זה כדי לעשות בו דבר-מה בעל ערך. במצב זה, מקבל הפחד ממוות פתאומי צורה שונה לגמרי ביחס למצב הרגיל: מחרדה שמא ייגמר הזמן 'לעשות חיים', הוא הופך לדריכות עירנית ובריאה המבקשת לנצל בצורה הטובה ביותר את חלון ההזדמנויות שנקרא החיים בעולם הזה.
מרגע שאתה חי לאורו של רעיון מסויים ומנסה להגשימו, אתה עומד מול פרוייקט ענק שדורש חיים שלמים. הדאגה המרכזית שלך היא להספיק לעשות את מה שנגזר מהבחירה בחיים של משמעות בטרם יאזל החול בשעון. אלא שיש תעלול במשחק הזה: אנחנו, השחקנים, לא יודעים כמה חול נשאר לנו. 'תעלול' זה הוא חיובי ביותר: תפקידו הוא להותיר אותנו תמיד בעירנות מלאה, לגרום לנו להרגיש כאילו כל רגע הוא הרגע האחרון ולכן ראוי לנצלו לטובה.
האפשרות להפוך את החרדה ממוות פתאומי לדריכות בונה מנוסחת באופן יפהפה בתלמוד (בבלי שבת קנג, ע"א). אומר רבי אליעזר: "שוב יום אחד לפני מיתתך". כלומר, יום לפני מותך עשה תשובה על חטאיך ותקן את דרכיך. עונים לו תלמידיו: "וכי אדם יודע איזהו יום ימות"? הרי אף אחד לא יודע מתי ימות, וכיצד יעשה תשובה יום קודם?! משיב רבי אליעזר: "כל שכן – ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה".
תשובתו של רבי אליעזר היא התיקון המושלם ל"אכול ושתו כי מחר נמות". היא איננה מדחיקה את האפשרות שנמות מחר, אלא מכילה אותה בהכרה מלאה; אך במקום לעשותה כלי לייאוש או נהנתנות היא משתמשת בה כמנוף לתשובה - לתיקון עצמנו ועולמנו.
כפי שראינו בפעם הקודמת, כל אחד משלושת פחדי היסוד של האדם מקביל לחיה סמלית, כאשר הפחד מפני מוות פתאומי מיוצג על-ידי האריה, המתנפל על טרפו בפתאומיות. להתנפל זה גם לשון תפילה במקרא: "ואתנפל לפני ה'" (דברים ט).
והנה, דימוי האריה משקף לא רק את המוות הפתאומי, אלא גם את תרופת-הנגד שלו: היפוך גמור של היוצרות והפיכתנו אנו לאריות ה'מתנפלים' באופן חיובי על החיים לפני שהם מתנפלים עלינו. לא לחינם מדריכים אותנו המקורות להיות "גיבורים כארי", וספר ההלכה היסודי ביותר של עם ישראל, ה'שולחן ערוך', נפתח במלים: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". תכונות האריה – אומץ לב, זריזות וגבורה – הם הרפואה המונעת הטובה ביותר לליקויים של חרדת המוות.
לכאורה אלו תכונות פנימיות ואף מולדות – או שיש לך אותן או שלא. אך כלל יהודי נודע קובע כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות": גם אם אתה לא מה שאתה אמור להיות, אם תשחק ב'העמדת פנים' שאתה כזה (בלי הדחקות, תוך מודעות מלאה למקומך האמיתי), יחלחלו הדברים פנימה ויהפכו ל'טבע שני', עד שבסוף באמת תהיה מה שאתה משחק. אם לחזור להלכה הראשונה מהשולחן ערוך, הנה דוגמה פשוטה שאפשר לנסות כבר מחר בבוקר: נסו להכריח את עצמכם לקום מוקדם, ללא השתהות ובלי 'להימרח' במיטה. תיווכחו לדעת שזה פותח את היום כולו באופן שונה ומחסן מפני חששות מיותרים.
בהמשך ניתן להרחיב את מידת הגבורה והזריזות לתחומי החיים האחרים, ולהביא חיים, עשייה ויצירה לעוד ועוד פינות בחיינו. חיים של צמיחה בלתי-פוסקת הם 'כיבוש המוות' האמיתי. או אז אולי נגיע לצד השני של הפחד הזה, למצב בו האדם אומר לעצמו: "כבר הספקתי לעשות כל-כך הרבה בחיים, בטח עוד רגע יקחו אותי מכאן". אבל מאחר והקב"ה הנו אינסופי, כך גם משימת ההתקרבות אליו הנה אינסופית, ולכן נסיר דאגה מלבנו ובעזרת השם נזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומלאי משמעות ועשייה – ברוחניות ובגשמיות.
מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. לאתר גל עיני
נא להמתין לטעינת התגובות
