קלישאת הכאן והעכשיו: ראיון עם אג'יי סינג, חלק שני
אם החופש הוא כאן ועכשיו, אז למה אנחנו לא חופשיים? אג'יי סינג מסביר לרקפת בר קמה כי החופש נמצא בתוך הכאן והעכשיו, אלא שהם אינם זמינים לנו. המשך השיחה עם פקיד העירייה שמאפשר למי שנמצא בנוכחותו שקט עמוק והשתחררות ממילים, ממונחים ומרעיונות
ימים אחדים לאחר שהגעתי ללאקנאו, עיירת מגוריו של אג'יי סינג, הוזמנתי לארוחת ערב בביתו בחברת משפחתו המורחבת. הוא אסף אותי מהגסט האוס והרכיב אותי על הקטנוע. אשתו קוסוּם קידמה את פני בחיבה, בזרועותיה הנכד הטרי. בזמן שאני נאבקתי עם הצ'ילי וקוסום נאבקה עם האנגלית, אג'יי ישב על הספה בגופיה ובדהוטי ובו-זמנית ערסל בחיקו את הנכד ונדנד על ברכיו את האחיין בן הארבע, כשמטפחת הודית כרוכה על ראשו. בכל השהות שלי בהודו לא הצטערתי שאין לי מצלמה כמו ברגע ההוא.
אג'יי איננו המורה הטיפוסי או הגורו האופייני. בעיני, הולם לו ביותר התיאור שמתאר שרי ניסרגדטה מהאראג', בספר "אני הוא זה":
לגורו אין תשוקה. הוא רואה מה קורה אך אינו חש צורך להתערב. הוא אינו בוחר, הוא אינו מחליט. הוא מתבונן במתרחש כעֵד טהור ונשאר בלתי מושפע. ...הוא יודע שאם התלמידים לא לומדים ממנו, הם ילמדו משגיאותיהם. בתוכו הוא נשאר שקט ודומם. הוא אינו חש עצמו כאישיות נבדלת. היקום כולו שייך לו, כולל תלמידיו על תוכניותיהם הקטנוניות. אף דבר מסוים אינו משפיע עליו, או שהיקום כולו משפיע עליו במידה שווה.
לשיחה עם אג'יי, שהתנהלה כמה ימים מאוחר יותר, הצטרפו זהר וניית'ן, חברים יקרים לדרך ומקימי סנגה-סווה. השיחה התמקדה בהקשריה הרחבים של המדיטציה.
לפעמים אנחנו משתמשים במדיטציה בשירות מבנה האישיות (personality structure). אלא שתפקיד המדיטציה היא לא לחזק את המבנה הזה אלא לפרק אותו, לאפשר לנו לראות אותו כפי שהוא באמת, לראות דרכו ולא לתת לו לנהל את חיינו.
מטרת המדיטציה היא למעשה הסרה של הבנה באמצעות מערכת מוכרת והגעה להבנה רחבה יותר, שלא עוברת דרך אף מערכת. לפני שמתרחשת 'מדיטציה' יכולות להיות טכניקות שונות כדי ליצור חיבוּריוּת, אבל 'מדיטציה' היא יותר צלילה פנימה, שמשמעותה להיות בקשר עם המהות של מי שאנחנו. מדיטציה היא גם טכניקה וגם מקום למנוחה.
יש טכניקות שונות למדיטציה. מהי מדיטציה, להבנתך?
מדיטציה כתרגול עוזרת לנו לראות שהתודעה שלנו כל הזמן טרודה בתחומים שונים. בו-זמנית מציפות אותנו עדיפויות שונות, ואנחנו במצב של התלבטות: בעקבות מי מהן ללכת. נוצר קונפליקט כי יש לנו גוף וידיים שיכולים ללכת רק בעקבות דבר אחד, אבל התודעה מתנהלת בו-זמנית בכיוונים רבים, מה שמעורר אצלנו קושי לגבי נקיטת הפעולה. היבט אחד של תרגול מדיטציה הוא צמצום מאפיין זה של התודעה לכדי כיוונים מועטים: זה מביא הרבה בהירות לחיים שלנו.
היבט אחר של תרגול מדיטציה הוא ריכוז. ריכוז מועיל מאוד כדי להשיג דברים ארציים, כדי להתקדם, כדי לבצע. הריכוז גם מעצים אותנו בכך שהוא חוסך בהוצאת אנרגיה מיותרת, כך שהוא מביא
אבל זהו שימוש ארצי במדיטציה, כלי מאוד מועיל עבור הישגים חומריים. יש היבט אחר של המדיטציה, שמהותו היא צלילה ממשית פנימה, אל תוך החיים. החיים כפי שאנחנו מכירים אותם הם קרוב לוודאי רק תשיעית מהחיים; זהו החלק שאנחנו מכנים 'אינטליגנציה אנושית', ודרכו אנחנו מכירים ומבינים את החיים. החלק הנותר הוא מתחת לכול, או מכוסה, והמדיטציה יכולה לאפשר גישה אליו. זה מעט דומה לשכבת העור של הגוף, שמתחתיה יש גוף שלם מלא חיוּת שאותו אנחנו לא מכירים.
ויש דרך להעביר לזולת את ההתנסות הזאת?
כל הסיפור מתבסס על הסכם קולקטיבי. ובגלל שלגבי ה-8/9 של החיים אין לנו הסכם כזה – אין לנו עבורם שפה קולקטיבית. זה מפחיד מאוד. זה מצד אחד להכיר את המקום הזה, ומצד שני להגיד: 'אני לא מכיר', כי אין דרך לתקשר לגביו.
ומדיטציה הופכת אותו לזמין לנו?
כן, דרך מדיטציה הוא נהיה זמין, אנחנו יכולים ממש לצלול פנימה.
המדיטציה פותחת עבורנו את הדלת אל ה-8/9 של החיים, ואז עולות חוויות והתנסויות שונות, ועלינו להיות זהירים לגביהן. ייתכן שתהיה לי חוויה מסוימת, ואני אדבר על הזיכרון של החוויה הזאת מבלי באמת לצלול שוב לתוכה. לזיכרון יש איכות של התעמעמות, כך שככל שאדבר יותר על החוויה מהזיכרון – כך אהיה פחות אפקטיבי. אם אני יכול לשוב אל החוויה ולדבר משם, זה יותר מועיל ויותר אפקטיבי. החוויות שעולות דרך המדיטציה חולפות, כי החוויה הנה שתי פעולות במרחב אחד. למשל, אם היד שלי במצב כזה והיא עושה משהו, זה יוצר חוויה...
אז צריך שניים? צריך דואליות כדי לחוות משהו?
ללא דואליות חוויה היא בלתי אפשרית. כל מרחב החוויות הוא דואלי. ואז, כשהחוויה נגמרת - הדואליות שבה ומתאחדת, ואנחנו אומרים שמצאנו אחדות (oneness). בַמקום הזה הרעננות של החיים תמיד זמינה, ולא צריך לחפש אותה דרך החוויה. מדיטציה יכולה לקדם את פנינו בדלת של ה-8/9, וכל התהליך יכול למצוא אותנו בַאחד, בַאחדות, היכן שהחיוּת מאירה כל הזמן, ואין צורך יותר באף חוויה כדי להיות חי.
במדיטציה אנחנו חופרים וחופרים, ואז חיוּת מופיעה ללא חוויה. אנחנו רגילים להכיר חיוּת דרך חוויה. פעמים רבות אנחנו אומרים שהתרחשה ידיעה פנימית, אך איך היא התרחשה? - בזכות החיוּת. בזכות כך שחווינו משהו הופיעה החיוּת; אבל אז, כשהחוויה חולפת – גם החיוּת נעלמת. בדרך המדיטציה אנחנו חופרים מעבר לחוויה, היכן שחיות היא * למרות החוויה, לא בזכותה. ישנו מקום שהוא חיוּת, אבל הוא מעבר לחוויה; המקום הזה אינו מופיע ואינו נעלם.
במסורת הבודהיסטית ובמסורות רבות אחרות, יש שלבים. האם השלבים האלה הם חוויות או משהו אחר?
כל השלבים האלה הם חוויות.
אז סמאדהי כזה או אחר, זה הכול חוויות...
כן. המרחב נטול החוויה מופיע, או איכשהו נהפך נגיש, קיים – אבל אנחנו לא תמיד מכירים או מזהים את הדרכים אליו. כל ההתנסויות האלה מקרבות אותנו אל מנגנוני זיהוי מעודנים יותר, אל קישוריוּת עדינה יותר.
וההתנסויות האלה, השלבים האלה, נחוצים?
כן. איכשהו אי אפשר לדלג מעליהם. הם יכולים לקבל צורות שונות: אולי חוש הריח שלך מתעדן, ואת יכולה להריח דברים שאנשים אחרים לא יכולים להריח, כך שחוש הריח שלך נהפך לנתיב זיהוי והכרה.
אם אנחנו מדברים על מדיטציה בהקשר של תרגול, מה היית אומר על הגישה הבודהיסטית האומרת שמטרת המדיטציה היא לשחרר את התודעה מהיאחזויות?
לפני כל מצב תודעה, התודעה איננה. היא מחוץ למערכת. זה לא מצב תודעה מנטלי. ללא תודעה, מצבי התודעה האלה אינם יכולים להתרחש.
רבי הלל אמר: "למקום שהלב שלי הולך – שמה הולכות רגליי". האם מאמץ ונחישות חשובים, או שמא עדיף פשוט "ללכת אחרי הלב"?
אנחנו צריכים למצוא איזון בין מאמץ לאי-מאמץ, בין תרגוּל לאי-תרגוּל. לפעמים אפשר לעשות אלף מאלות [מנטרה עם מחרוזת תפילה הינדית] ולא לזכות ברגע אחד של שקט. יש למצוא איזון בין עשייה לבין אי-עשייה. חשוב לתרגל, אבל תוך כדי תרגול גם לחפש משהו אחר, לחפש אי-תרגוּל. זה משהו שפשוט קורה.
רמאנה מהארשי אמר: "מאמץ כן לעולם אינו נכשל. ההצלחה מובטחת".
מגיע זמן שבו חוסר-מאמץ מופיע, זמן שבו מאמץ הופך להתכוונות. כך שלזמן מה זה מרגיש כמו מאמץ, מאמץ, מאמץ – ואז זה נהיה התכוונות, ואז ההתכוונות היא שנושאת אותנו. ייתכן שמאוחר יותר יגיע זמן שאפילו התכוונות לא תהיה נחוצה יותר. זהו תחום מאוד רחב של רוחניות, זאת לא קפיצה אחת וזהו; אלו קפיצות רבות. יש קפיצות שיכולות להתרחש רק באמצעות מאמץ, ויש קפיצות שרק התכוונות יכולה לחולל.
אתה מתאר כאן משהו מאוד ליניארי, ומהניסיון שלי זה לא ליניארי: לעתים נדרש מאמץ ולעתים צריך להרפות ממנו...
כן, את יכולה להגיד שזה לא ליניארי, אבל יש כיוון כללי, מגמה, ובכל פעם החיבור מעמיק; הפעם הבאה תהיה יותר מעודנת, אז זה קשור לפעמים הקודמות כי בכל פעם כזאת היא מתעדנת.
אז אתה אומר שעבור רובנו עד שנגיע לכך שההתכוונות נושאת אותנו, זה טוב להשקיע קצת מאמץ?
כן, בלי מאמץ לא ראיתי התכוונות צומחת. כך שכל עוד לא התפתחה התכוונות, מאמץ הוא מאוד מועיל כדי ליצור התמדה.
מה היחסים בין השקעת מאמץ לבין הפעלת מאמצים, במובן היותר "כוחני" של המילה?
בעיניי, להפעיל כוח זה לא טוב, כי כשאת מפעילה כוח מופעל גם כוח נגדי, וזה עלול לגרום לכל המבנה להתמוטט יום אחד. כך שהייתי ממש מעדיף שנוכל לשכנע את עצמנו מבלי להתאמץ ולהכריח את עצמנו לעשות דבר מה - אלא באמצעות עשיית שימוש באהבה, כך שהאהבה היא שתשכנע אותנו, לא הכוח. אולי בהתחלה הכוח נחוץ לצורך השכנוע, אבל בהדרגה, אם האהבה תחליף את הכוח כגורם משכנע - זה למעשה יניב יותר פירות.
אז זהו בעצם תהליך למידה; הבנת סוג המאמץ הנדרש ואמצעי היישום שלו הם חלק מהנתיב עצמו.
כן.
מה יכול להועיל לאנשים בהקשר של מה שאתה מציע, ומה היית ממליץ כהתחלה טובה על הדרך הרוחנית?
באופן כללי, אולי מדיטציה מביאה תועלת, אז אפשר להציע מדיטציה, אבל אני לא יכול לחשוב על שום דבר ספציפי; לא יכול להיות דבר אחד עבור כולם. אם הייתי צריך לומר משהו כללי למתרגלי ויפאסנה, הייתי אומר: פשוט תמשיכו ככה. ואז באמצע הייתי נכנס בתוך התהליך, כך שהוויפאסנה היא עדיין ויפאסנה, אבל לא לגמרי ויפאסנה. ככל שההבנה שלך צומחת, אני ממשיך להיכנס ולהתערב.
למעשה, גם הבודהא נהג כך: הוא נתן תרגול שונה לכל אדם שבא אליו, בהתאם למה שהוא ראה שאותו אדם צריך...
איך יכולה פעילות בתחום של תשיעית החיים שאנחנו מכירים להשפיע על החלק הנותר שאיננו מכירים, כשיש מצבים קשים של מצוקה בחיים, או מלחמה, או כאב? מתוך מקום שרואה את כל ה-9/9 - האם יש ערך לפעול ברמה של ה-1/9?
אם המצב מאפשר, זה מאוד מועיל לפעול ולהעניק ביטחון, לשים יד מאחורי האנשים, לתמוך. למשל, כשמישהו אוהב אותך, אתה חש מקורקע; אתה חש שאתה לא לבד, לא מפוחד. זה מאוד עוזר, אם אפשר, לשים יד על הגב...
אז אתה אומר שפעילות ברמה הזאת חודרת ואפקטיבית לרמה ההיא?
אני יכול להיות באמת מושרש בקרקע כשאני נותן אמון בך ובאהבה שלך, והמושרשוּת הזאת מאוד מועילה.
האם היא מועילה לקראת משהו? האם החיים נעים לקראת משהו בְדרך זו?
חיבור שלם בהחלט מתרחש, ומהמקום המחובר כל פעולה עוזרת לַשלם. אם אני לא מרגיש מחובר אלייך, הבחירות שלי יהיו אנוכיות; אך כשאני מחובר אלייך הבחירות שלי לא יכולות להיות עבורי בלבד, גם את חייבת להיות כלולה בהן. באופן דומה, כשחיים מחוברים קורים - לא משנה איזו פעולה מתרחשת, השלם יהיה כלול בזה. מהמקום המחובר, הפעולה תהיה עבור השלם. כשפעולה היא לא מהמקום המחובר אלא רק מתוך אותו חלק מודע - היא לא צומחת ולא עוזרת לצמוח.
כשיש חיבוּריוּת, ההחלטות והפעילויות שלנו משתנות, ואהבה הופכת לגורם המחליט. כאשר אני חש נפרד, כשאני לא בתוך האהבה – האהבה היא לא הגורם המחליט ואני מחליט בשביל עצמי; כאשר אני בתוך האהבה, האהבה מחליטה. אם למשל יש לי רק לחם אחד, אני מחליט: חלק זה ילך לרקפת, חלק זה ילך לניית'ן... ללא האהבה אני אולי אחביא את הלחם... זה מאוד שונה עם החיבוריות, עם האהבה.
האם יש איזושהי חוויית חיים משותפת שכוללת את השלם?
אולי היא מתרחשת כאשר אתה לא מרגיש אתה עצמך, ואז התחושה היא מאוד רחבה. רבים חווים תחושות של התרחבוּת. אין לנו מילים עבור החוויות האלה; המילים מגיעות אחר כך, לא בזמן אמת.
אתה מתכוון לכך שמשום שמדובר במקום ללא תפישות מובנות (קונספטים) אי אפשר להשתמש בהן כדי לתאר אותו?
אנחנו חייבים ליצור תפישות כאלה, כי איכשהו עלינו לפתח שפה, תקשורת. אנשים שמכירים את החוויה מנסים ליצור הסכמים משותפים, ליצור קונספט. אני חושב שתרבויות רבות עשו זאת בעבר. בימינו איבדנו את עקבותיה של ההבנה המשותפת הזאת.
גם הבודהא דיבר על המקום הזה רק במונחים שעל דרך השלילה, בתיאורים של מה זה לא: זה לא זה, זה לא ההוא. הוא אמר שאין אפשרות לתאר את המקום הזה. בהקשר של חופש כמטרה של החיים הרוחניים, אומרים שהחופש הוא כאן ועכשיו, זמין ונגיש לנו, אז למה אנחנו לא חופשיים כאן ועכשיו?
חופש נמצא בתוך הכאן ועכשיו, לא כאן ועכשיו. הם פספסו מילה אחת: 'בתוך'... זהו הכאן ועכשיו שלא זמין לנו, ועל כן אנחנו צריכים לחפור.
אתה מתכוון לכך שהכאן ועכשיו הוא דלת, שער?
כן.
ומה עומד בינינו לבין להיות בכאן ובעכשיו?
כל התכונות שלנו, התפישות, הדעות, ההתניות, ההשקפות. למעשה – אנחנו.
האם החיים מובילים לאן שהוא?
אני מרגיש שהחיים הווים. ואני חושב שבשביל החיים זה מספיק.
אז מה התכלית של היותנו כאן?
אני חושב שהחיים הווים, כך שהמילה 'תכלית' היא מילה מאוד קטנה... בשביל העולם המנטלי שלנו היא נדמית כמילה מאוד מועילה וגדולה, אבל בשביל החיים – לא מועילה ולא גדולה.
אני חווה איתך מה שקוראים 'אהבה ללא תנאים'. זאת חוויה מאוד משחררת, ויחד עם זאת – מאוד לא אישית. מה ההבדל עבורך בין איך שאהבת לפני, ואיך שאתה אוהב כיום?
לפני כן כשאהבתי, למעשה השתמשתי באנשים, ועכשיו קרוב לוודאי שאני אוהב.
מה לגבי הילדים שלך? איך אתה אוהב אותם אחרת?
לפני כן אהבתי אותם, באופן טבעי, בצורה מותנית. בצורה לא לגמרי כנה. כיום אין הבדל. אני אולי מתנהג שונה עם אנשים שונים – בהתאם לְמה שכל אחד צריך – אבל האיכות אינה משתנה.
אני נזכרת שפעם, באחד הריטריטים, סיפרתי לאג'יי שאני מרגישה כמו קבצן היושב בשער הארמון, מחכה לראות את פני המלכה הנשקפים מדי פעם בחלון. אבל, הוספתי, אני מוכנה לשבת כך לנצח, בשביל הסיכוי שמדי פעם אראה את פניה. אג'יי הנהן בהסכמה. כדרכו. אחר כך חייך אלי בעיניים טובות.
"פני המלכה נשקפים בחלון תמיד", אמר.
לחלקו הראשון של הראיון
נא להמתין לטעינת התגובות
